באשר לכובע שנתפס, אכן לא מדובר היה בכובע קסקט צהוב כגרסת הקטינה אלא בכובע מצחיה ירוק ועל כך עמד בית משפט קמא בפסק דינו בהדגשה יתרה. עם זאת, המסקנה כי החוקרים ביקשו בזמן אמת להטעות את בית המשפט בנקודה זו, מרחיקת לכת בעיניי. איני סבור כי יש להבחין בין קסקט לבין מצחיה בלשון בני אדם, ובשעת לילה, כאשר התוקף גוהר על הקטינה בחשיכה או בתאורה קלושה, איני משוכנע כי נקל להבחין בין צהוב לירוק. באשר לכפפות שנתפסו בבית המשיב, בדו"ח החיפוש אכן לא נזכר צבע הכפפות, ועל כך יש להצר, אך לא מובן מדוע הסיק בית משפט קמא כי צבע הכפפות שנתפסו לא היה שחור, כפי שתואר על ידי הקטינה.
סיכומו של דבר, שאיני שותף למסקנתו הנחרצת של בית משפט קמא "כי אף אחד מהמוצגים שנתפסו אינם תואמים את פריטי הלבוש שאותם תיארה קטינה".
- באותה נקודת זמן הצטבר לחובת המשיב חומר חקירה נוסף. כך, בדבריו למדובב הוא ציין ש"הוא היה שם עם משקפי שמש"; כי אם בדיקת ה-DNA תצא חיובית הוא יודה במיוחס לו; כי הקטינה דירגה את הסיכוי שהמשיב הוא האנס בציון "תשע ורבע" מתוך עשר; כי פרט מסויים בהתנהגותו המינית של המשיב גרם לחוקרים לקשר זאת למעשים המיניים שנעשו בקטינה; וכי המשיב סירב לצילום פניו ואוזניו. בנוסף, בדיקת טענת האליבי של המשיב נבדקה והעלתה כי הוא לא עבד באופיס-דיפו בערב האירוע, וכי נהג לשהות בבית חניך הפר"ח בימי ראשון עד השעה 20:00 לערך.
מנגד, הצגת דו"ח ה-DNA הכוזב לא הועילה למשטרה, ולמרות הצגתו המשיב דבק בגרסתו כי הוא חף מפשע. בערעור שבפנינו, טען בא כוח המשיב כי אילו עובדה זו הייתה מוצגת בפני בית משפט קמא, לא ניתן היה להעלות על הדעת שבית המשפט היה מורה על מעצרו של המשיב. כך סבר גם בית משפט קמא באומרו "משכך, הדעת גם נותנת, שאם החשוד אינו מודה, למרות קיומו הלכאורי של אותו דו"ח DNA כוזב, הרי שיש מקום לשנות את כיוון החקירה, ולשקול במלוא הרצינות שחרורו של החשוד, והמשך החקירה בכיוונים אחרים כדי לנסות ולאתר את הפושע האמיתי" (שם, פסקה 17 לפסק הדין).
איני סבור כך. ניסיון החיים מלמד כי יש ונאשמים עומדים בהכחשתם למרות הימצאות טביעות אצבע או ממצאי DNA מובהקים המוכיחים את הימצאותם בזירה. לא ארחיק עדותי ואפנה למקרה דומה שנדון אך לאחרונה, שם הוריתי על מעצר עד תום ההליכים של נאשם שנעצר שלוש שנים לאחר מעשה אינוס על סמך ממצאי בדיקת DNA, למרות שהכחיש את ההאשמה המיוחסת לו (בש"פ 5524/11 קאיקוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.8.2011); וראו גם פסק הדין אשר ניתן אך לפני מספר ימים בע"פ 8056/10 עווד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.11.2012), בו נדחה ערעורו של המערער על הרשעתו באינוס, חרף טענתו כי אינו יודע כיצד הגיע ה-DNA שלו לטבורה של המתלוננת ולחזייתה). ובקיצור, הכחשת חשוד למרות ממצאיDNA או טביעת אצבע, אינה אמורה להביא את החוקרים מיניה וביה למסקנה שהחשוד חף מפשע ויש לשחררו.
- לטעמי, הראיות שעמדו לחובתו של המשיב בהארכת המעצר הראשונה, בצירוף הראיות הנוספות שהצטברו - כמו דברים שאמר המשיב למדובב וסירובו להצטלם - עמדו במובהק ברף של "חשד סביר" כנדרש בסעיף 13(א) לחוק המעצרים לצורך המשך הארכת המעצר. איני שותף למסקנתו הנחרצת של בית משפט קמא כי האופן השגוי בו תואר זיהוי הילדה בדו"ח הסודי שערכה המשטרה "ללא ספק היווה נדבך עיקרי בהחלטת בית המשפט להמשיך ולעצור את התובע" (עמ' 8 לפסק הדין). כאמור, המשטרה עצמה הפנתה בדו"ח האמור להודעת הקטינה כפי שנגבתה על ידי חוקרת הילדים, בה מתואר הליך הזיהוי כהווייתו ובו מזהה הקטינה את המשיב בוודאות של תשע ורבע מתוך עשר. ובקיצור, אין קשר סיבתי בין הדרך הלא מדוייקת בה תוארו הדברים על ידי המשטרה בדו"ח הסודי לבין ההחלטה על הארכת מעצרו של המשיב.
בין הארכת המעצר השניה לבין הארכת המעצר השלישית
- ביום מתן החלטתו של בית המשפט נחקרו במשטרה אחותו, אמו ואחיו של המשיב. יצויין שאחי המשיב העיד שהמשיב אינו מרכיב משקפי שמש אלא לעתים רחוקות מאוד. כן נחקרה אחותו של חניך הפר"ח, אשר אמרה כי המשיב עוזר לה לפעמים בשיעורי הבית.
למחרת נחקר גם ראש צוות פר"ח, אשר תיאר את מסגרת העבודה בפר"ח ואף צירף את דו"ח סיכום הפעילות אשר מילא בשעתו המשיב עצמו, ולפיו ביום ביצוע העבירה נערך "מפגש כפול" בן ארבע שעות בבית החניך, בין השעות 15:30-19:30 (כזכור, האירוע היה בשעה 20:00). בנוסף נחקרה רכזת פר"ח, אשר מסרה כי החניך היה מרוצה מאד מהמשיב, וכי ידוע לה שאחותו של החניך ביקשה שהמשיב יעזור גם לה.