מנגד, בית המשפט העיר כי יש צדק בדבריו של הסניגור, כי בלא זיהוי ודאי, אם במסגרת של זיהוי חי ואם במסגרת של תמונות, "נשארים ספקות בלב שאינם מרפים". בית המשפט הדגיש כי גם אם זיהוי המשיב יש בו אלמנטים של זיהוי ספונטני, נפקותו מוטלת בספק, שהרי הקטינה בעצמה הבהירה שאין לה בטחון בזיהוי. עם זאת, בית המשפט הזכיר כי הקטינה דירגה את וודאות הזיהוי על "תשע ורבע" מתוך עשר.
- סופו של דבר, שבית המשפט נעתר, לא בלב קל, לבקשת המדינה, באומרו כי לאחר שבחן ושב ובחן את החומר ואת התמונה בכללותה, הגיע למסקנה בדבר קיומה של תשתית ראייתית שאין לבטלה - הגם שעולים ממנה ספקות - המחייבת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו.
למחרת בוצעה הקראת כתב האישום והמשיב כפר ומסר בכתב את טענת האליבי שלו ולפיה "במועד הרלוונטי שמש כחונך פרח לילד בן העדה האתיופית המתגורר עם משפחתו ב... במקום זה שהה עד שעה 19:30 לערך. לטענת הנאשם, בכפוף לכפירה הנ"ל לא ניתן להגיע משם לזירת העבירה בפרק זמן כה קצר בהתחשב במרחק, מיקום תנאי ושעות התנועה".
- החלטת בית המשפט המחוזי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, ניתנה אפוא לאחר שהצדדים טענו לעומקן של הראיות לכאורה ובא כוח המשיב עמד על הקשיים העולים מחומר הראיות. בשלב זה, כאשר חומר הראיות כבר הונח בפני המשיב וסניגורו, ברי כי משקלן של האמירות הלא מדוייקות ואפילו הכוזבות של המשטרה לגבי חומר הראיות, פחת עוד יותר. בשלב זה, התמלילים והחקירות עמדו בפני הצדדים. סניגורו של המשיב יכול היה כבר לדעת, וכך גם טען, כי המשיב לא אמר למדובב שהוא נמשך לילדים; שהכובע שנתפס היה ירוק ולא צהוב; מה התרחש בסופרמרקט כאשר הקטינה הובאה על ידי אביה לזהות את המשיב; כי המשיב עמד על חפותו למרות שהוצג לו דו"ח כוזב לגבי ממצאי ה-DNA ועוד. החלטת בית המשפט המחוזי - שבית משפט קמא בקושי הזכיר בפסק דינו - מדברת בעד עצמה, וניכר ממנה כי בית המשפט העמיק חקר בראיות-לכאורה בתיק, ללא "תיווך" או "פרשנות" של המשטרה, כך שאף לא אחד מבין "אי הדיוקים" שנכללו בדו"חות המשטרה הוא שהניע את בית המשפט להחליט כפי שהחליט. כך, לדוגמה, בית המשפט הדגיש כי נפקותו של זיהוי המשיב על ידי הקטינה מוטלת בספק. ובקיצור, אין קשר סיבתי בין השיבושים והפגמים בדרך בה הוצגו חלק מהראיות על ידי המשטרה בשלבים קודמים, כאמור לעיל, לבין ההחלטה למעצר עד תום ההליכים.
- פירטנו לעיל את הראיות עליהן השתית בית המשפט המחוזי את החלטתו, כנדבך נוסף לראיות עליהן עמדנו בשלבים קודמים. נוכח כל אלה, אני מתקשה מאוד לקבל את מסקנתו של בית משפט קמא כי "הראיות וחלקי הראיות לא היו אלא אפס אפסים במקרה הטוב" ואת הביקורת החריפה שמתח על משפטני הפרקליטות אשר כלשונו "לא הבחינו באפס הראייתי בתיק זה, והכיצד התפתו להסתמך על חלקי אמיתות וחלקי עדויות כדי לבסס הגשת כתב אישום?!" (סעיף 15 לפסק הדין).
לטעמי, גם בראיה בדיעבד של הדברים, הקונספציה החקירתית בשלב זה, בהתחשב במכלול הראיות-לכאורה, הייתה סבירה ובגדרי חובת הזהירות של המשטרה והתביעה, מה עוד שלוותה לכל אורך הדרך בביקורת שיפוטית צמודה וקיבלה גושפנקא של בית המשפט במספר ערכאות ובמספר הליכים (והשוו לעניין חגי יוסף, בפסקה 105).