ההליך לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין
- ביום 8.2.2004, מעט למעלה מארבע שנים לאחר ביטולו של כתב האישום, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לפיצוי בשל מעצרו ולתשלום הוצאות הגנתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הדיון בבקשה התקיים ביום 27.12.2004, וביום 13.11.2005 נתן בית המשפט (כב' השופטים ס' רוטלוי, א' טל וע' סלומון צ'רניאק) את החלטתו (פ"ח (ת"א) 5155/99 שובר נ' מדינת ישראל).
- בהחלטתו עמד בית המשפט המחוזי על מהותה של הזכות המעוגנת בסעיף 80(א) לחוק העונשין ובחן האם התקיימה אחת משתי עילות הפיצוי הקבועות בסעיף: "שלא היה יסוד לאשמה" או "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". במסגרת בחינת העילה הראשונה, עמד בית המשפט בהרחבה על חומר הראיות-לכאורה שהצטבר בעניינו של המשיב והזכיר, בין היתר, את אמרותיו המפלילות, היעדר שיתוף הפעולה מצדו משלב מסוים ואילך, וטענת אליבי שלא הפריכה את החשדות נגדו. בית המשפט דחה את הטענה כי המשטרה ניסתה לטפול על המשיב האשמת שווא או שנמנעה מלבדוק כיווני חקירה נדרשים, וקבע כי אין בכשל הראייתי אשר נתגלה בדיעבד כדי ללמד על היעדר יסוד להאשמת המשיב.
מכאן פנה בית המשפט לבחון האם קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". בית המשפט דחה את טענת המשיב לקיומה של זהות רעיונית בין ביטול כתב אישום (כבעניינו) לבין זיכוי מוחלט, בעמדו על ההבחנות הקיימות בין השניים להלכה ולמעשה. נקבע, כי מאחר שלא נשמעו ראיות בהליך העיקרי, ובהיעדר קביעה פוזיטיבית בדבר חפותו של המשיב, חובת הראיה המוטלת עליו קפדנית במיוחד.
בית המשפט הוסיף והתייחס בהרחבה לגופן של טענות המשיב. נקבע כי טענת האליבי נבדקה על ידי גורמי החקירה במהירות הראויה, בפרט בהתחשב בטענת האליבי הראשונה שהעלה המשיב ואשר הובילה את החוקרים לכיוון אחר; כי אופן ביצוע בדיקות איכון הטלפון הסלולארי ועיתויין לא פגעו במשיב באופן המצדיק את פיצויו; כי טענת המשיב - לפיה לא בוצעה השוואה בין תוצאת בדיקת ה-DNA שנערכה לו לבין החומר שנלקח מגופה של הקטינה - אינה נכונה, כמו גם טענתו כי המדינה הטעתה בהקשר זה את הערכאות השיפוטיות שדנו בעניינו; כי אין ממש בטענות המשיב לקיומה של "קונספציה חקירתית" ולהימנעותם של גורמי המשטרה מלחקור בכיוונים אחרים; כי למרות שבאחד המזכרים שהוגשו לבית המשפט היה פרט שאינו מדויק, אין לומר כי המניע לכך היה ניסיון לטפול על המשיב אשמת שווא, ומכל מקום, משקלם של הדברים היה מזערי, שהרי בבסיס החלטתו של בית המשפט עמד מכלול הראיות (החלקי) שהיה באותה העת בידי החוקרים, ולא אמירה זו או אחרת.