בהחלטתו מתח בית המשפט ביקורת על המשיב, על שחלק מטענותיו היו נטולות בסיס, ואף נטענו בעלמא מבלי להציג בפני בית המשפט את מלוא התמונה. אשר לטענותיו כי היה קרבן להתעללות מצד חוקרי המשטרה, נקבע כי לבד מאמרתו בפני המדובב כי הכו אותו ומתשובתו באחד מדיוני מעצרו כי אחד החוקרים בעט בו מאחור, לא נמצא בחומר הראיות זכר לשורה ארוכה של מעשי אלימות להם טען המשיב, אשר אף לא טרח להגיש תצהיר מטעמו. בנוסף, המשיב לא הגיש כל תלונה נגד השוטרים, ובערר שהגיש על ההחלטה לעצרו עד תום ההליכים, התייחס לאמרות שנאמרו בפני המדובב ותו-לא. בית המשפט סיכם כי ניתן יהיה לעמוד על טענות המשיב עד תום רק במסגרת בירור עובדתי מקיף, בהליך נפרד, אותו רשאי המשיב ליזום.
לבסוף, בית המשפט ציין כי בקשתו של המשיב לוקה בשיהוי ניכר, באשר הוגשה כארבע שנים מיום ביטול כתב האישום, שיהוי אשר לא נמצא לו צידוק אמיתי. על רקע האמור, בקשת המשיב לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין נדחתה.
- המשיב הגיש ערעור לבית משפט זה על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. אלא שביני לביני, בחודש פברואר 2006, בטרם התקיים דיון בערעורו ובחלוף מעט למעלה משש שנים מביטול כתב האישום, הגיש המשיב תביעה בנזיקין נגד המדינה, היא התביעה מושא הערעור שלפנינו. על רקע האמור, דחה בית משפט זה את ערעורו של המשיב, בקבעו כי אין מקום לקיים שני הליכים מקבילים, ובהתחשב בכך שהעניין שבערעור יתברר במלואו בגדרו של התיק האזרחי (ע"פ 11372/05 שובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2007)). בקשת המשיב לקיים דיון נוסף נדחתה אף היא (דנ"פ 5328/07 שובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.9.2007)).
מכאן עברה הזירה לתביעת הנזיקין שהוגשה על ידי המשיב, מושא הערעורים שבפנינו.
עיקרי פסק דינו של בית משפט קמא
- לאחר שסקר את המעטפת הנורמטיבית של עוולת הרשלנות, הגדיר בית משפט קמא את הפרמטרים לאורם יש לבחון את תביעתו של המשיב כלהלן:
- התנהלות המשטרה והפרקליטות במהלך החקירה ומול בתי המשפט.
- בחינת שאלת מעצרו של התובע, ומשך המעצר.
בנקודה זו הקדים בית המשפט וקבע כי יש להסיק כי שאלת הנזק והקשר הסיבתי אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים, מאחר שהתובע לא נחקר לגביהן. מכאן פנה בית משפט קמא לדון לגופן של טענות המשיב לפיהן המשטרה והפרקליטות פעלו ברשלנות ובמזיד, ואביא את הדברים בתמצית: