(-) המשטרה טענה כי נתפסו בדירת המשיב כובעי גרב המתאימים לתלונה, וכן "תמונות שאנו טוענים שהם פורנוגרפיות ובהן ילדות". לא נתפסו כובעי גרב ולא חומרים פורנוגרפיים של ילדות.
(-) בזכ"ד נכתב כי המשיב אמר למדובב שהוא נמשך לילדים קטנים, בעוד שמהתמליל עולה שאמר כי הוא אוהב מאוד ילדים, והדברים נאמרו בהקשר של יכולתו להיפתח בפני אנשים.
(-) בזכ"ד שכתב המדובב, שוטר שלא הובא לעדות, נכתב כי המשיב אמר למדובב שהתוקף דווקא התנהג יפה לילדה "ואני חשבתי להודות כי זה רק פוצי מוצי אבל אמא שלי לא רצתה שאני יודה [כך במקור - י.ע.]". המדובר בעיוות חמור של הדברים, ומתמלול השיחה עולה שהמדובב הוא שאמר למשיב "כדאי לך לגמור עם זה, קוצי מוצי, זה עניין של תנאי, או קנס...".
(-) על פי אחד המזכרים, אמה של קטינה אחרת, המתגוררת בשכנות למשיב ואשר המשיב נהג לשמש לה כשמרטף, סיפרה לאחד השוטרים "שהשכן הראה לה את הבולבול". על בסיס האמור זומנה חוקרת ילדים לחקור את הקטינה, ובדו"ח ציינה החוקרת תחת "מהות התלונה כפי שנמסרה על ידי המשטרה" כי הקטינה "סיפרה לאם שהשכן הראה לה את ה'בולבול'". אלא שלאמיתם של דברים, אמה של הקטינה מסרה שבתה אמרה לה שראתה את איבר המין של המשיב בצילום מאלבום התמונות המשפחתי בהיותו תינוק. לא בכדי הבהירה חוקרת הילדים בעדותה, שאילו הייתה יודעת שאלו הם פני הדברים, הייתה פונה לממונים ומבקשת שלא לחקור כלל. נראה אפוא כי "חוסר הדיוק" מצד המשטרה לא היה נחלתם של בתי המשפט בלבד, ואף חוקרת הילדים זכתה למנה משלה.
- עמדנו על כך שנוכח מכלול הראיות, אין בפגמים ואי דיוקים אלה כדי לשנות מהתוצאה (כך, לדוגמה, בסופו של דבר הקטינה דירגה את זיהויו של המשיב כ"תשע ורבע" וזיהתה אותו גם בתחנת המשטרה, ובסופו של דבר אף אחד לא טען שהתוקף היה עם כובע גרב). אולם הדברים משקפים התנהלות פסולה מעיקרה. יש בהם כדי להדליק נורות אזהרה ולעורר דאגה של ממש, ושותף אני לביקורתו של בית משפט קמא בהקשר זה. הדעת אינה סובלת מצב בו זכ"דים של המשטרה אינם משקפים נאמנה את מצב הדברים כהווייתם, או מצבים בהם משטרת ישראל מציגה בפני בתי המשפט מידע בלתי מדויק. מעשה של יום ביומו, שבתי המשפט עוצרים ואף מרשיעים נאשמים על סמך דברים הנכתבים בזכ"דים, ומתגנב החשש ללב הקורא, שמא המקרה שבפנינו הוא חריג המעיד על הכלל. ודוק: איני בוחן כליות ולב, ואיני רואה להגיע למסקנה כי השיבושים נעשו בכוונת מכוון, אך בשורה התחתונה, החשוב לענייננו הוא שדברים לא הובאו כהוויתם בפני בית המשפט. בעידן בו נתקף מעמדה של ההודאה (דליה דורנר "מלכת הראיות נ' טארק נוג'דאת - על הסכנה שבהודאות שווא וכיצד להתמודד עימה" הפרקליט מט(תשס"ז) 7; בועז סנג'רו "ההודאה כבסיס להרשעה - האומנם 'מלכת הראיות' או שמא 'קיסרית הרשעות השווא" עלי משפט ד 245 (2005)); בעידן בו ירדה קרנם ונתקף מעמדם של המדובבים (ניר פלסר "תיחום גבולות השימוש במדובבים משטרתיים סמויים לאור חוק יסוד: כבוד האדם" מאזני משפט ג 439(תשס"ג); בועז סנג'רו "השימוש בתחבולות ובמדובבים לשם גביית הודאות - הרהורים בעקבות ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ' מדינת ישראל" עלי משפט ט 399 (תשע"א) (להלן: סנג'רו- שימוש בתחבולות)) - האם הגיע כעת תורם של הזכ"דים, המזכרים והדוחות המשטרתיים? מקרה כגון דא מכרסם במהימנותם של אלו, ואם כך הדבר, אנה אנו באים.
- התנהלות בעייתית נוספת אנו מוצאים בתרגיל החקירה של המשטרה, באישורה של הפרקליטות, במסגרתו הוצג למשיב דו"ח כוזב כביכול נמצאו ממצאי DNA שלו על גוף הקטינה. ההשתלשלות העובדתית מבהירה מדוע אצה למשטרה הדרך לבצע תחבולה שכזו, אשר נערכה בסמוך לאחר חילופי הדברים הבאים בין המשיב לבין אחד המדובבים:
"מדובב: אם יצא לך DNA חיובי מה תעשה?