משיב: חבל לי על הזמן, אני אודה, עדיף להודות מאשר להסתבך".
לא למותר להזכיר כי התחבולה בה נקטה המשטרה לא נשאה פרי, כוחותיו של המשיב עמדו לו והוא המשיך לדבוק בגרסתו באופן עקבי, כפי שעולה גם מדבריו למדובב שם הוא חוזר ואומר כי אינו מוכן להודות במעשה שלא עשה.
- נראים לי דבריו של בית המשפט המחוזי, אשר ראה בכך "חציית הקו בין מותר ואסור". עמד על כך בית משפט זה, בפרשה בה נקטה המשטרה תרגיל חקירה דומה ו"פיברקה" מסמך משטרתי בו נכתב כי טביעות האצבעות של הנאשם נמצאו על גבי חפץ מסוים. וכך נאמר על ידי השופט בך באותו עניין (ההדגשות שלי - י.ע.):
"אולם, כאמור, מטרידה אותי עצם התחבולה שננקטה במקרה זה. אין לשלול שימוש בתחבולות מסויימות מצד המשטרה, אף אם יש באלה מידה של הטעיה כלפי החשוד [...]
אך חייבים לתחום גבולות לשימוש באמצעים כאלה, ולדעתי, חיבור מסמכים שקריים ו'מפוברקים' חורג מתחום המותר. ישנו הבדל משמעותי בין אי-גילוי האמת או אף אמירת אי-אמת לנחקר לבין הטעיתו על-ידי חיבור מסמכים כוזבים המתיימרים להיות ראיות ממשיות. ישנה כאן סכנה, כי ייפרץ כל סכר. אם מותר למשטרה ולתביעה 'לפברק' אישור כוזב בדבר תוצאות בדיקת טביעת אצבע, אזי אין מניעה לכך, שמחר תזויפנה טביעות אצבע עצמן וכן בדיקות באליסטיות, בדיקות של גופות לאחר המוות, הודעות של עדים, חתימות על גבי שיקים ומסמכים אחרים וכו', לא נראה לי, כי תחבולה שלובשת צורה קיצונית ובוטה כזו הינה לגיתימית, ואפילו אין כוונה להעלים בסופו של דבר את פרטי התחבולה מפני בית המשפט ומפני הנאשם" (ב"ש 22/87 ביטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 52, 55-54 (1987)).
(וראו עוד: ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (לא פורסם, 12.3.2009), סעיף 13 לפסק דינה של השופטת ארבל והאסמכתאות שם (להלן: עניין לוי); אליקים רובינשטיין "תחבולה בחקירה - פרוטוקול מזויף של בית המשפט" הסניגור 78 (2003)); והשוו לע"פ 398/89 מנצור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.1994); מאיר גלבוע תחבולות בחקירה והכסא הזז בקודש הקדשים הסניגור 75 (2007)).
אין לכחד כי קשה להגדיר את קו הגבול בין תחבולה אסורה לתרגיל חקירה לגיטימי, וכפי שנאמר בפסיקה, הקווים המנחים בסוגיה זו "עמומים למדי" (עניין לוי, שם), וראוי להותיר את ההכרעה בשאלה זו בכל מקרה לגופו (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006) סעיף 64 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ביניש). נושא זה חורג מענייננו, שהרי איננו נמצאים במסגרתו של הליך פלילי ואיננו נדרשים לבחון כשרותה של הודאת נאשם. לצורך הדיון דכאן, די שנכיר בכך כי התחבולה בה נקטה המשטרה הייתה בבחינת חציית קו אדום, וכאשר הדבר מצטרף לשורת הפגמים המנויים מעלה, התמונה הנשקפת מהתנהלות המדינה רחוקה מלהניח את הדעת ומעוררת אי נחת רבתי, בלשון המעטה (וראו רשימותיו של בועז סנג'רו, בהן מותח המחבר ביקורת על התנהלות המדינה בעקבות פסק דינו של בית משפט קמא בענייננו: סנג'רו- השימוש בתחבולות, בעמ' 416; בועז סנג'רו "פשעי שוטרים, רשלנות תובעים, אופטימיות שופטים והרשעת חפים מפשע" הסניגור 158 (2010); בועז סנג'רו "אני מאשים גם את השופטים" הסניגור 159, 5 (2010)).
- סיכומו של דבר, שהמסקנה העולה מחומר הראיות מאירה חלק מהתנהלות המשטרה באור שלילי למדי. הזכאי המשיב לפיצוי בגין התנהלות פסולה זו ובאיזו מסגרת? לשאלה זו נפנה עתה.
בין תביעתו הנזיקית של המשיב לבין בקשתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין
- רגלנו נטועות במשבצת עוולת הרשלנות בדיני הנזיקין, ומשכך, למרות ההתנהלות הבעייתית של המשטרה, בהיעדר נזק או קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, לא קמה עילת תביעה ברשלנות, וממילא אין לפסוק בגינה פיצוי.
לא בית משפט קמא ולא בית משפט זה, יושבים כערכאת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. עם זאת, אין להתעלם מכך שהנסיבות הדיוניות במקרה שלפנינו יוצאות דופן. כזכור, וכפי שתואר בפרק השתלשלות ההליכים, לאחר שנדחתה בקשתו של המשיב לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, הוא פעל בשתי דרכים: האחת - הגשת תביעה בנזיקין לבית משפט קמא. השניה - הגשת ערעור לבית המשפט העליון על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את בקשתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין.