ערעורו של המשיב על ההחלטה לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין נדון בטרם התבררה תביעתו האזרחית בבית משפט קמא, ועל רקע זה דחה בית משפט זה את ערעורו בפסק דין קצר, באלו המילים:
"הסתבר לנו כי המערער הגיש תביעת נזיקין נגד המדינה בגין הפרשה נשוא הערעור הנוכחי. אין סיבה לאפשר התנהלות של שני הליכים מקבילים, מה גם שההליך שבפנינו הינו הליך טפל להליך הפלילי. זאת ועוד, ההליך הפלילי שנפתח נגד המערער הסתיים בביטולו של כתב האישום. הערכאה הדיונית לא נתנה הכרעת דין. על כן, לא קיימת תשתית ראייתית מספקת בפנינו. העניין שבערעור דנא יתברר במלואו וכהלכתו בגדרו של התיק האזרחי" (ע"פ 11372/05 שובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.2007).
הנה כי כן, ערעורו של המשיב על ההחלטה לדחות בקשתו לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין נדחה מבלי שנתברר לגופו, מתוך נקודת הנחה כי ממילא הסוגיות תתבררנה במלואן בגדרי התביעה הנזיקית. אך משהגענו למסקנה כי רובה-ככולה של תביעת המשיב דינה להידחות, הרי שאין אכסניה מתאימה לפסוק למשיב פיצוי בגין הפגמים בהתנהלותה של המשטרה (להבדיל מפיצוי בגין האלימות שהופעלה כלפיו בחקירה). במצב הדברים הרגיל, ואילו היינו מסבים הגלגל לאחור, הרי שנוכח הממצאים אליהם הגענו במסגרת התביעה הנזיקית דכאן, היה מקום לפסוק למשיב פיצוי לפי החלופה השניה בסעיף 80(א) לחוק העונשין, ונחזור ונעמיד לשון הסעיף נגד עינינו:
- הוצאות ההגנה מאוצר המדינה
(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט;
ההליך לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין הוא ספיח להליך הפלילי העיקרי. הדיון בו מתבצע במתכונת דיונית מקוצרת לבירור שאלת זכאותו של נאשם לפיצוי על מעצרו ולשיפוי בגין הוצאות הגנתו. עמדנו על כך, שהקביעות שנעשות במסגרתו אינן מקימות השתק פלוגתא ביחס להליכים אחרים, כך שבפני התובע פתוחה הדרך לתבוע את יתרת נזקיו בדרך של הגשת תובענה אזרחית (עניין חגי יוסף, סעיף 96 לפסק הדין; רע"א 4528/06 ברנס נ' סנ"צ (בדימוס) שאול מרכוס (לא פורסם, 18.5.2009), סעיפים 31-30 להחלטה)).
- ככלל, הדעת נותנת כי יריעתה של תביעת רשלנות רחבה מזו של סעיף 80(א) לחוק העונשין, וככל שיעלה בידו של תובע להוכיח את תביעתו הנזיקית, יש להניח כי יצא עם מלוא תאוותו בידו, ולא יהא טעם בניהול הליך לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. זאת, לאור העובדה שמחוקק המשנה הגביל עד מאוד את שיעור הפיצוי לפי סעיף 80(א) בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982. התקנות (אשר חלות גם על פיצוי לפי סעיף 38 לחוק המעצרים) קובעות תקרה לפיצוי מכסימלי המבוסס על אבדן השתכרות של יום עבודה לפי השכר הממוצע במשק, פיצוי שאינו כולל נזק בלתי ממוני כמו צער, בושה ותחושת חוסר האונים הכרוכה במעצר או במאסר שווא. לכן, נקל להבין את החלטתו של בית משפט זה לדחות את ערעורו של המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי לפי סעיף 80(א), ולהותיר את מלאכת הבירור לערכאה הדיונית אשר תדון בתביעתו האזרחית.
מנגד, באספקלריה אחרת, הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין רחבה מזו של תביעה נזיקית. זאת, הן מאחר שהטוען במסגרתה אינו נדרש להוכיח אשם של הרשות ואף לא נדרש להוכיח נזק על פי אמות המידה והכללים הנוהגים בתביעת נזיקין בהליך אזרחי, והן נוכח העילה השניה הקבועה בסעיף ("או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת") המסמיכה את בית המשפט לפסוק פיצוי. לשון החוק עמומה ומותירה בידי בית המשפט שיקול דעת רחב למדי (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 481, 497-496 (1997)). עמד על כך השופט חשין בעניין דבש, אשר השתית את כוחה של העילה על עקרונות הצדק (שם, עמ' 91):