אשר לטענה כי לו היה היומן מוצג בפני המשיב, הוא היה נזכר בקורותיו של אותו יום, אשוב ואזכיר כי תחת הרובריקה של יום האירוע, כל שמופיע ביומן הוא צמד המילים "מפגש ארוך". עניין תשלום שכר הדירה מופיע ביומנו של המשיב חמישה ימים קודם לכן, בדמות המילה המחוקה "שכ"ד", ומהווה אחד מבין לפחות שישה רישומים המופיעים באותו יום (וראו העתק סרוק של היומן בסעיף 86 לעיל). חברי מניח כי מאחר ששני התאריכים מופיעים באותו עמוד, אזי סביר שזכרונו של המשיב היה מתרענן "בדיוק כפי שזכרונו של בעל הפנסיון התרענן")סעיף 11 לחוות דעתו). מסקנתו של חברי אפשרית - וכך ציינתי בדבריי לעיל - אך היא לוקה במידה בלתי מבוטלת של ספקולטיביות. בעיניי, הטענה כי לו היה המשיב מעיין ברשימותיו חמישה ימים קודם לאירוע ורואה את המילה "שכ"ד", היה הדבר מוביל לכך שהוא היה נזכר שפגישתו עם בעל הפנסיון התקיימה בדיוק בשעת ביצוע העבירה חמישה ימים לאחר מכן - אינה משכנעת כלל (ראו סעיף 87 לעיל).
אשר לניסיון ללמוד מזכרונו המרוענן של בעל הפנסיון, הרי שלטעמי אין הנדון דומה לראיה. אכן, לאחר שהציגו לבעל הפנסיון קבלה מתוארכת חתומה על ידו, הוא אישר כי באותו היום המשיב שילם לו את שכר הדירה עבור אביו. ברם, מצב זה שונה ביסודו ממצבו של המשיב, אשר נדרש, על בסיס מילה אחת מחוקה ביומן, לבנות אליבי פוזיטיבי. לשון אחר, בפני בעל הפנסיון הוצגה קבלה מתוארכת חתומה על ידו, וכל שנדרש ממנו הוא לאשר את נכונותה ולתאר את נסיבות חתימתה. המשיב, לעומת זאת, טוען כי המילה המחוקה "שכ"ד" המופיעה ביומן חמישה ימים קודם ליום האירוע, היתה גורמת לו להיזכר באופן פוזיטיבי בסדרי האירועים אשר אינם מתוארים ביומן (קרי, ששכר הדירה שולם כעבור חמישה ימים, בדיוק בשעת האירוע). ובקיצור, אין להסיק מהעובדה שבעל הפנסיון אישר כי חתם על הקבלה בתאריך המופיע עליה, כי לו היה המשיב מעיין ביומנו הוא היה נזכר בהתרחשויות אותו ערב ובלוחות הזמנים המדויקים.
ד. נזק ראייתי - חברי, היוצא מנקודת הנחה כי מחדלי המשטרה באי תפיסת היומן ופלטי השיחות עולים כדי התרשלות, נכון לבסס קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הארכת מעצרו של המשיב גם על דוקטרינת הנזק הראייתי, והוא מפנה בהקשר זה, בין היתר, לפסק הדין בע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2004) (להלן: עניין מאיר) (סעיף 12 לחוות דעתו).
משהגעתי למסקנה כי התנהלות המשטרה לא עולה כדי התרשלות, איני רואה צורך להידרש לשאלת החלת הדוקטרינה לגבי רכיב הקשר הסיבתי במקרה דנן. אעיר, עם זאת, כי כפי שציין חברי, גם בהנחה שמחדלי המשטרה עולים כדי התרשלות, הרי שמדובר בסיטואציה של "נזק ראייתי מובנה" (כלשונו של גיא שני במאמרו "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי המעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315, 333 (2011) (להלן: שני - הנזק הראייתי) ובספרו חזקת רשלנות - העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 343-337 (2011) (להלן: שני - חזקת רשלנות), המובאת גם אצל ישראל גלעד דיני נזיקין - גבולות האחריות כרך ב 1357 (2012) אשר אוזכר על ידי חברי (להלן: גלעד)). נזק ראייתי מובנה, לאמור, כאשר ההתרשלות הראייתית וההתרשלות שיצרה את הנזק (ואשר בגינה מוגשת התביעה) חד הן. זאת, להבדיל מהמצב ה"קלאסי" בו הנזק הראייתי נסב על מעשה נפרד מצד הנתבע -> המוביל לפגיעה ראייתית -> המונעת מהתובע להוכיח את יסודות עילת תביעתו ביחס לנזקו הישיר.