חושש אני, כי אם נלך בדרכו של חברי, וניישם את דוקטרינת הנזק הראייתי המובנה בדיני הנזיקין על הסוגיה של מחדלי חקירה בפלילים, אנו עלולים להגיע לתוצאה לפיה כל טענה היפותטית וספקולטיבית הנובעת ממחדל חקירה כזה או אחר תביא לזיכוי הנאשם, שהרי אם יש בהחלת הדוקטרינה כדי לאפשר לתובע לעמוד בנטל ההוכחה בתביעת רשלנות, ניתן לטעון כי על אחת כמה וכמה שיש בהחלתה כדי לעורר ספק סביר בפלילים. והרי אין לך כמעט מחדל חקירה שלא ניתן לטעון לגביו כי המשטרה, במחדלה, מנעה מהנאשם "את התשתית הראייתית לה הוא נזקק באשר למצב הדברים ההיפותטי אילו היתה המשטרה נוהגת כשורה" (מתוך עניין מימוני לעיל, בהחלפת המילה "העירייה" במילה "המשטרה"; וראו והשוו עניין אלחורטי בסעיף ז' לפסק הדין, שם מעיר השופט רובינשטיין, בצטטו מפסק הדין בע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ''ד נט(6) 776, 837 (2005), כי ככלל אין דוקטרינת הנזק הראייתי נחוצה לשם עשיית צדק בתחום הפלילי, שכן הנטל ממילא מוטל על התביעה; וראו בעניין זה גם דברי השופטת נאור בע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל, סעיף 8 לפסק הדין (לא פורסם, 11.2.2008)).
מכל מקום, כפי שציינתי, סוגיה זו, גם לשיטתו של חברי, אינה נדרשת במקרה דנן, כך שהדברים הם בבחינת למעלה מן הצורך.
ה. טענת המשיב בסוגיית האוננות - הבעתי דעתי לעיל, ואין בכוונתי לשוב על הדברים, כי טענת המשיב לפיה אולץ לאונן לנגד עיני החוקרים - דינה להידחות במישור העובדתי.
חברי מזכיר קיומם של פערים העולים מגרסאות המשיב בנקודה זו, אשר פעמים טען כי עקב דרישת החוקרים נאלץ לאונן לנגד עיניהם, ופעמים טען כי סירב להיענות לדרישתם (חברי מפנה בהקשר זה לכתב התביעה, לסיכומי התביעה ולתצהיר העדות הראשית של המשיב - סעיף 14 לחוות דעתו). על רקע זה, תר חברי אחר הצד השווה בין הגרסאות, והוא נכון לקבוע כי לכל הפחות השוטרים דרשו מהמשיב לאונן - אלא שהוא סירב ולא מילא אחר דרישתם.
כשלעצמי, הפערים בין גרסאותיו של המשיב דווקא מחזקים בעיניי את המסקנה כי אין לקבל את טענת המשיב בעניין האוננות. לטעמי, דווקא נוכח חומרת הדברים, ובהעדר טענה מצד המשיב בהקשר זה משך שנים ומשך כל ההליכים הרבים שנתקיימו בעניינו, קשה להלום כי זכרונו בגד בו בשאלה האם החוקרים אכן כפו עליו לאונן בפועל, או שמא ההתעללות התמצתה בדרישת החוקרים כי יאונן, דרישה אשר לא מולאה עקב סירובו של המשיב. ובקיצור, שלא כחברי, איני סבור כי לאחר השוואה בין גרסאות המשיב יש "לחלץ" מתוכן את המכנה המשותף הנמוך ביותר, ואז לאמצו בתור הגירסה העובדתית הנכונה. נהפוך הוא. דעתי היא כי הפערים בגרסאות מעוררים סימני שאלה, אשר אך מחזקים את המסקנה כי דין טענת המשיב בנקודה זו להידחות.