בית המשפט המחוזי מתח בפסק דינו ביקורת יוצאת דופן בחריפותה נגד המשטרה והעוסקים באכיפת החוק ולא גילה לטעמי רגישות למורכבות והקושי שבפעילות המשטרה בכלל ובמקרה מיוחד זה בפרט. בתוך כך, נראה שבית המשפט המחוזי לא נתן דעתו לאיזון העדין הנדרש בין האינטרס הציבורי במלחמה בפשיעה, הצורך בגילוי האמת וההגנה על זכויות הפרט מושא ההליך הפלילי - שיקולים אשר עשויים להימצא במתח האחד עם השני. עריכת איזונים מורכבים בין שיקולים אלה היא יסוד מובנה בחקירה פלילית, כמו-גם בהליך הפלילי בבית המשפט. ברקע דברים אלה יש להדגיש גם את החשיבות שבהבטחת אמון הציבור ברשויות האכיפה ובמערכת המשפט, האמונות על חקר האמת העובדתית וקביעת האמת המשפטית לאורה. הבטחת האמת כאמור נדרשת מגורמי החקירה, גורמי התביעה ומעל כולם בתי המשפט. מובן שהתנהלות בלתי ראויה מצד אנשי משטרה טעונה גינוי וביקורת, ובמקרים המתאימים העמדתם של השוטרים לדין משמעתי על פי הנסיבות. יחד עם זאת, כל הגורמים שהוזכרו מחויבים בכבודו של נחקר כמו גם בכבודו של עד ובראש ובראשונה מחויב בכך בית המשפט, כפי שנאמר לא אחת: "השופט מחויב בכבודו של כל אדם, לרבות כבודו של עד, של שוטר ושל נחקר ועליו למנוע חקירה ש"אינה הוגנת" או "שיש בה משום עלבון, הפחדה, התעיה [כך במקור, ע.א] או ביוש שאינם לעניין ואינם הוגנים" (סעיף 2 לחוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים), תשי"ח-1957). ואם כך לגבי מניעת אחרים מלפגוע בעדים, קל וחומר שכך הוא לגבי השופט עצמו" (ראו בג"ץ 188/96 צ'רינסקי נ' סגן נשיא, פ"ד נב(3) 721, 744 (1998)).
לסיום אביא מדבריו המאלפים של הנשיא שמגר שיפים גם לעניננו:
"בזמננו נשכח לא אחת, כי כבוד האדם הוא לא רק כבודו של הנאשם אלא גם כבודם של המתלונן, העד, הקורבן; ההגינות בהליך, אשר אחריה אנו תרים, היא לא רק הגינות כלפי הנאשם, אלא גם כלפי מי שמבקש את עזרתה של החברה כדי שתסיק מסקנות מביזויו ומהשפלתו כאדם. כבוד האדם מקיף את כל יצורי האנוש...
עיקרו של דבר, שמירת כבוד האדם אינה מתיישבת עם רמיסתו". (דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 621, בעמ' 630, מול אות השוליים א (1996)).
כאמור, אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי, השופט י' עמית, כמו-גם להערותיו המשלימות לחוות דעתו של השופט הנדל.
שופטת
השופט נ' הנדל:
- עיינתי בחוות דעתו המקיפה והמלומדת של חברי, השופט י' עמית. חברי פרש את משנתו באופן בהיר ומפורט, תוך ניתוח יסודי של המצע העובדתי והמשפטי. מסקנתו היא שיש לקבל את ערעור המדינה בחלקו, ולדחות את ערעור המשיב במלואו. התוצאה היא שהמשיב יהיה זכאי לפיצוי בסכום של 200,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד, וזאת חלף הפיצוי שנפסק לזכותו בבית המשפט קמא בסכום של כ-1.8 מיליון ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות.
קודם שאפרט את הנימוקים למחלוקת שנפלה ביני לבין חבריי, אעמוד בקצרה על השתלשלות האירועים עד כה. יצוין כי חברתי, השופטת ע' ארבל, הצטרפה בהסכמה לדעתו של השופט עמית, תוך התייחסות עקרונית לביקורת שנמתחה בפסק הדין של בית המשפט המחוזי על עבודת המשטרה והפרקליטות. אף לכך אתייחס בהמשך.