השתלשלות האירועים
- ביום 18.4.1999, בסביבות השעה 20:00, צעדה לביתה ילדה כבת 11 (להלן: הקטינה). בעודה צועדת - התנפל עליה אדם זר, גרר אותה לחצר בנין ואנס אותה. בתום המעשה חזרה הקטינה בוכייה וחבולה לבית הוריה. אביה מיהר להביאהּ לתחנת המשטרה, שם נחקרה על ידי חוקרת ילדים והורכב קלסתרון של החשוד באונס. בין היתר סיפרה הילדה כי האנס לבש כובע קסקט צהוב, הרכיב משקפי שמש (על אף השעה המאוחרת) ועטה כפפות.
ביום 16.7.1999 זיהה אבי הקטינה בסופרמרקט לקוח שנראה לו דומה לקלסתרון של החשוד. לקוח זה הוא המשיב בתיק שלפנינו. האב מיהר לשוב לביתו, והביא את הקטינה לסופרמרקט על מנת שתנסה לזהות את המשיב כמי שביצע בה את האונס. הקטינה החלה למרר בבכי ואביה נאלץ להחזירהּ לביתה. לאחר מכן שב האב אל הסופרמרקט, עקב אחרי המשיב וגילה שהוא מתגורר באותו בניין שבחצרו התרחש האונס. האב דיווח על כל זאת למשטרה, ובו ביום נעצר המשיב בחשד לביצוע האונס.
מעצרו של המשיב הוארך שלוש פעמים לצורכי חקירה: ביום 17.7.1999 הוארך מעצרו בהסכמה, עד ליום 20.7.1999 (להלן: הארכת המעצר הראשונה). ביום 20.7.1199 הוארך מעצרו עד ליום 27.7.1999 (להלן: הארכת המעצר השנייה). ביום 22.7.1999 הוגש ערר לבית המשפט המחוזי על הארכת המעצר השנייה, ובסופו של הדיון קוצרה תקופת המעצר עד ליום 26.7.1999 (להלן: הערר על הארכת המעצר השנייה). ביום 26.7.1999 הוארך מעצרו של המשיב עד ליום 30.7.1999 (להלן: הארכת המעצר השלישית).
ביום 30.7.1999 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו ביצוע של מעשה סדום בקטינה (פ"ח (ת"א) 5155/99). יחד עם כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים (ב"ש 91784/99). מועד הדיון בבקשה נדחה מעת לעת. בסופו של דבר, ביום 18.8.1999, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' אופיר-תום) כי המשיב ייעצר עד תום ההליכים. ביום 31.8.1999 הוגש ערר לבית המשפט העליון, כנגד ההחלטה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. הדיון נדחה לנוכח הודעת הצדדים בדבר גילוי אפיקי חקירה חדשים (אודותיהם יורחב בהמשך).
ביום 11.10.1999, בהסכמת הצדדים, שוחרר המשיב לביתו בתנאים מגבילים, לאחר שהתבצעו פעולות חקירה נוספות בעניינו והתעוררו ספקות באשר לאשמתו. בסך הכול שהה המשיב במעצר 88 יום. כחודשיים לאחר שחרורו למעצר בית, ביום 26.1.2000, בוטל כתב האישום נגדו על פי הודעת התביעה.
- ביום 8.2.2004 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לפיצוי בשל מעצרו ולתשלום הוצאות הגנתו, לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. סעיף זה קובע כי בית המשפט רשאי לפסוק לנאשם שזוכה או שכתב האישום נגדו בוטל את הוצאות הגנתו מקופת אוצר המדינה, כמו גם פיצוי בגין תקופת מעצרו, אם ראה שלא היה יסוד להאשמה או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בענייננו, המשיב טען כי מלכתחילה לא היה כל יסוד להאשמתו, וכי המשטרה נמנעה מלמצות אפיקי חקירה אשר היו יכולים למנוע את התמשכות מעצרו ואת הגשת כתב האישום נגדו. כן טען המשיב כי המשטרה והפרקליטות התרשלו ולא בדקו כראוי את טענת האליבי שלו ואת קורותיו ביום ביצוע העבירה. המשיב טען גם כי החוקרים שיקרו לבית המשפט בדיוני הארכות המעצר, התעללו בו, הכו אותו מספר פעמים וחקרו אותו באופן בלתי הוגן.