ביום 13.11.2005 דחה בית המשפט את הבקשה (כב' השופטים ס' רוטלוי, א' טל, ע' צ'רניאק). נקבע כי מארג הראיות הלכאוריות נגד המשיב יצר ציפייה סבירה להרשעתו, ולפיכך לא התקיימה העילה הראשונה של סעיף 80(א) לחוק - העדר יסוד לאשמה. כן נקבע כי לא התקיימה העילה השנייה של סעיף 80(א) לחוק - נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. זאת, בין היתר, משום שהמשטרה עשתה מאמצים רבים לבדוק את טענות האליבי השונות שהעלה המשיב, ולא נמצא ממש בטענות המשיב לכך שהמשטרה הייתה שבויה בקונספציה מוטעית ומצאה בו "שעיר לעזאזל". בית המשפט דחה את טענות המשיב להתעללות ולאלימות שהופנתה כלפיו מצד החוקרים, וזאת משום שלא נסמכו על ראיות מספקות (לבד מתמלילי דיבוב), וכן משום שהמשיב לא התלונן על ההתעללות הנטענת בפני המחלקה לחקירות שוטרים. החלטת בית המשפט התבססה על כתבי הטענות ועל המסמכים שצורפו להם.
המשיב ערער על החלטה זו (ע"פ 11372/05). ברם, ביום 10.5.2007 דחה בית משפט זה את הערעור, לאחר שנוכח כי המשיב הגיש במקביל תביעת נזיקין לבית המשפט המחוזי (על כך להלן), וקבע כי עניינו של המשיב יתברר במלואו בגדרו של התיק האזרחי.
בפברואר 2006 הגיש המשיב תביעת נזיקין נגד המדינה לבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (ת"א (ת"א) 1173/06, כב' השופטת ד' גנות). המשיב טען כי המדינה התרשלה בכך שלא ביצעה פעולות חקירה אלמנטאריות, ובכך שהטעתה את בית המשפט על מנת שייעתרו לבקשת התביעה ויאריכו את מעצרו של המשיב. כן טען המשיב כי נגרם לו נזק נפשי בחדרי החקירות ובתא המעצר - שם "הוכה, עונה, הושפל והוכרח לאונן מול חוקריו".
ביום 3.6.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נקבע כי המשטרה לא הצליחה לגבש מארג של ראיות לכאורה לפיו המשיב אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו. אותן ראיות שהצליחה המשטרה להשיג "לא היו אלא אפס אפסים במקרה הטוב, ובידוי ראיות במקרה הרע". נקבע כי המשיב "סומן" על ידי המשטרה מרגע מעצרו, ומאותו רגע ואילך פעלה המשטרה בדרכים פסולות על מנת להצדיק את המשך ההליכים נגד המשיב. נקבע, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, כי בשל מסכת האירועים שעבר המשיב נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור של 10%.
לנוכח ממצאים אלו פסק בית המשפט לזכות המשיב פיצוי בגין נזק לא-ממוני - כאב וסבל, עוגמת נפש ואובדן הנאות חיים - בסך של 1.1 מיליון ₪, כמו גם פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות בסכום של 400,000 ₪. בנוסף, נפסקו למשיב 50,000 ₪ בגין עזרת בני משפחה בתקופת המעצר ולאחריה, וכן 240,256 ₪ בגין הוצאות (שהייה במעצר בית, טיפול פסיכולוגי ושחזור האירוע). בסך הכול נפסק למשיב פיצוי בגובה 1,790,256 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% והוצאות אגרה ותמלול. מכאן הערעור שלפנינו.