עא 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר - חלק 6

ה.  התנהלות המשטרה - בית המשפט עמד על התנהלותם הבלתי תקינה של החוקרים שבאה לידי ביטוי, בין היתר, בנקודות הבאות:

(-) הטעיית בית המשפט כביכול המשיב מתלבט אם להודות;

(-) רישום שגוי בזכ"ד לפיו המשיב אמר בפני המדובב כי קשה לו להיפתח עם מבוגרים אך הוא נפתח עם ילדים קטנים ונמשך אליהם, בעוד שמתמליל הדיבוב עולה שכלל לא נאמרו המילים נמשך לילדים קטנים;

(-) טענת החוקרים כי בחדרו של המשיב נתפס חומר פורנוגרפי, תפיסה אשר לא הוכחה מעולם;

(-) נזק ראייתי המתבטא בחוסרים בחומר הראיות אשר אמורים היו להיות בתיק המשטרה ובתיק הפרקליטות;

(-) הפעלת לחץ פסול על המשיב על ידי הצגת דו"ח מעבדה כוזב כביכול ה-DNA של המשיב נמצא על הקטינה, ואי שינוי כיוון חקירה למרות שהמשיב דבק בהכחשותיו על אף הדו"ח המפוברק;

(-) מזכר בו נכתב כי ילדה, שהמשיב שימש לה כשמרטף, סיפרה כי המשיב "הראה לה את הבולבול", בעוד שלאמיתו של דבר אמה של אותה ילדה סיפרה שבתה אמרה לה שראתה את איבר מינו של המשיב בתצלום מאלבום התמונות המשפחתי בו נראה המשיב בהיותו תינוק;

(-) אילוץ המשיב לאונן מול עיני החוקרים כדי לראות אם הוא שופך זרע אם לאו (אציין כי קביעה עובדתית זו של בית המשפט התבססה על כך שהמשיב לא נחקר נגדית על טענה זו).

בית המשפט מתח ביקורת על התיימרות החוקרים להבין את נפש האדם ולפרש את התנהגותו של המשיב כמפלילה, רק בשל כך שלא התקומם נגד האישומים שהוטחו בו והחזיק את ראשו בשתי ידיו כלפי מטה.

11. סיכומו של דבר, שבית המשפט הגיע למסקנה כי לא היה מארג של ראיות ממנו עולה שהמשיב היה מעורב במיוחס לו; כי המשיב "סומן כמטרה" כבר מרגע מעצרו והמשטרה פעלה כדי להצדיק את תחושתה בדבר אשמתו; וכי אף הפרקליטות לא עשתה את עבודתה נאמנה, מאחר שסמכה על דברי המשטרה מבלי לבדקם לעומק.

נקבע כי קרוב לוודאי שאילו הייתה המשטרה מציגה את היומן בפני המשיב בסמוך למעצרו - הוא היה נזכר בפעולותיו באותו יום; וכי קרוב לוודאי שהצלבת נתוני פלטי שיחות הטלפון הסלולארי וקו הבזק בביתו של המשיב לצד בקשת איכון - היו מבהירות שהמשיב לא היה במקום התרחשות העבירה בשעת ביצועה.

על רקע האמור, נקבע כי מעצרו הממושך של המשיב נבע מ"מסך הראיות השקרי" פרי המידע השגוי אשר הוצג לבתי המשפט באופן שניתן היה להסיק ממנו שקיימות ראיות להרשעת המשיב, וכי התנהלות המשטרה, לרבות השפלתו של המשיב שאולץ לאונן בפני חוקריו, נעשתה בכוונה תחילה מתוך רצון לחלץ ממנו הודאה.  כן נדחתה טענת המדינה לאשם תורם של המשיב בשל אי שיתוף פעולה מצדו עם החוקרים.

12. לאחר הדברים האלה, פנה בית המשפט לדון במישור הנזק. נקבע כי מאחר שהמדינה נמנעה מלחקור את המשיב בשאלת הנזק, יש לראות את הנזק הנטען על ידו כלא שנוי במחלוקת.

לנוכח פערים בין חוות דעתם של המומחים מטעם הצדדים, בית המשפט אימץ את מסקנותיו של המומחה בתחום הנפשי אשר מונה מטעם בית המשפט.  המומחה קבע כי המשיב סבל אף לפני המקרה מהפרעת אישיות חרדתית-תלותית, שלא הגיעה לכדי נכות ממשית, אך בעקבות מעצרו על כל הכרוך בכך, עומדת נכותו הצמיתה של המשיב על 10%.