השתלשלות הדברים המתוארת מעלה שורה של סימני שאלה. מדוע לא בוצע איכון של מכשיר הסלולארי שהיה ברשותו של המשיב, על מנת למצות כיוון חקירה זה ולשפוך אור על מעשיו של המשיב ביום האונס? גם אם מוכן אהיה להניח כי באותם ימים לא היה נהוג לבצע איכון ברגיל, כפי שהעידו חוקרי המשטרה בפני בית המשפט המחוזי, עדיין אין בכך די. מדוע לא אימתה את המשיב עם הסתירה בין השעות שמסר לגבי פגישותיו עם החניך, לבין תוכנו של פלט שיחות הבזק? מדוע לא בדקה המשטרה את פלט שיחות הסלולארי כבר ב-20.7.1999 או בסמוך לכך, לאחר ששוחחה עם אמו של החניך ולאחר שנודע על ביצוע שיחת הטלפון מביתו של המשיב? בתאריך האמור המשיב כבר מסר את מספר הפלאפון הרלבנטי, שהיה שייך לאמו, בתור הפלאפון שבו הוא עושה שימוש (ראו הודעת חשוד מיום 16.7.1999). פלט הסלולארי לימד, כאמור, על שיחה חריגה שביצע המשיב לבעל הפנסיון (חריגה במובן זה שרק אביו של המשיב נהג לעמוד בקשר עם בעל הפנסיון בנושא דמי השכירות). גילויו של הפלט בשלב מאוחר יותר, הודות למאמצי הסנגור ובני משפחתו של המשיב, סלל את הדרך לשחרורו של המשיב ממעצר. הרושם המתקבל הוא כי לוּ פעלה המשטרה כראוי, והקדימה לברר את השאלות הללו ולתפוס את החומר הדרוש, היה מתקצר מעצרו של המשיב במידה משמעותית. ודוק: מחדל זה איננו עומד לבדו. אמנם עולה כי בתקופה האמורה המשטרה לא נהגה לבצע איכון, למעט בעבירות רצח או ביטחון, אך השוטר שהעיד הסכים כי ניתן היה לבצע איכון במקרה של אונס קטינה. בכל מקרה, מחדל זה מצטרף למחדל ממשי יותר בעניין היומן, כפי שיובהר להלן.
- תמיהה גדולה ומשמעותית יותר עולה, אפוא, ביחס ליומן. כבר במהלך חקירתו במשטרה ביום 18.7.1999, למחרת הארכת המעצר הראשונה, הזכיר המשיב כי הוא מנהל יומן פגישות. אותו יומן, כך טען, יסייע לו לשחזר היכן שהה במועד ביצוע האונס. כאמור, נקל להבין מדוע התקשה המשיב להיזכר מה היה סדר יומו המדויק שלושה חודשים קודם לכן. בעיה זו יכולה הייתה להיפתר לוּ טרחו חוקרי המשטרה לתפוס את היומן ולהציגו בפני המשיב, כפי שביקש. אולם החוקרים לא עשו כן.
מחדל זה מתעצם לנוכח עדות אמו של המשיב, אשר נשמעה והתקבלה כמהימנה בבית המשפט קמא. האֵם סיפרה כי, כאשר באו השוטרים לביתה ביום 22.7.1999 לערוך חיפוש משלים, היא התחננה בפניהם שייקחו את היומן המדובר. האֵם סיפרה כי לבסוף נעתרו השוטרים לקחת עימם את היומן, וזאת תוך שהם לועגים לה על תחנוניה. השוטר וסקר, אשר העיד גם הוא בפני בית המשפט קמא, סתר את דבריה של האֵם, והכחיש כי ביקשה ממנו לקחת את היומן או כי לקח את היומן בפועל. אעיר כי אינני רואה מקום להתערב בקביעת המהימנות של בית המשפט קמא, אשר שמע את שתי העדויות הסותרות והעדיף בבירור את גרסת האֵם על פני גרסאותיהם של השוטרים. זאת ועוד, לפי דרכנו, ניתן להסתפק בממצא עובדתי מצומצם יותר ולאמץ את הקביעה לפיה האֵם התחננה שייקחו את היומן המדובר, ללא קשר לשאלה האם המשטרה לקחה את היומן בפועל אם לאו. העיקר הוא שחרף העלאת העניין - היומן לא הוצג בפני המשיב באותו שלב. כמובן, חקירה משטרתית טובה חייבת לקחת בחשבון את האפשרות שהחשוד לא עבר את העבירה, גם אם באותו שלב החוקרים סבורים אחרת. על פי ראייה זו, כתוצאה מבקשת המשיב ותחינת האם - נוצר הצורך להציג את היומן בפני המשיב, כדי להתמודד עם הטענה שהמשיב לא ביצע את האונס אלא שהוא איננו זוכר מה בדיוק עשה לפני שלושה חודשים.