אין חולק כי הטענה ביחס לאוננות הועלתה לראשונה באופן מפורש בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי. היא לא הוזכרה כלל בבקשה לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ואף לא הועלתה על ידי המשיב בזמן אמת (בניגוד למשל לטענות על אלימות, כפי שהובא לעיל). חברי, השופט עמית, סבור כי מן הטעם הזה אין מקום לקבל את עדותו היחידה של המשיב. אלא שדעתי היא כי יש לייחס לשיהוי משקל מוגבל, וזאת בהתחשב בטיבה של ההאשמה. ניסיון החיים, כמו גם הניסיון השיפוטי, מלמדים כי פגיעות הקשורות במין כרוכות במטען מיוחד של בושה ופחד. אשר על כן, נפגעי עבירות מין נוטים פעמים רבות להשתהות בדיווח על הפגיעה שנגרמה להם (ראו למשל: ע"פ 6346/11 מדינת ישראל נ' שמואלי 7.2.2012)). אמנם עסקינן בחשוד, נאשם ותובע ולא במתלונן או מתלוננת. אולם המשיב הוא עדיין הנפגע, על פי גרסתו. דרישה למעשה אוננות נכללת בקטגוריה זו של פגיעות שקשורות במין. אין לשלול את האפשרות כי אדם שנדרש לאונן בפני חוקרי משטרה - יכרע תחת נטל הבושה וההשפלה, במידה כזו שתמנע ממנו לזעוק באופן מיידי כנגד העוול שנעשה לו ולתבוע בראש חוצות את עלבונו. מטעם זה אני סבור כי טענת השיהוי היא בעלת משקל נמוך במקרה דנא, או לכל הפחות איננה עומדת במלוא עוצמתה.
המשיב, בהיותו תובע, העלה גרסה בנושא שבולט בין יתר טענותיו. השוטר הרלבנטי נחקר בעניין, ואילו התובע לא נחקר על כך כלל. מצב זה מעורר קושי בשיטה האדברסרית. ניתן לשאול, מה עוד יכול היה התובע לעשות? אמנם אין הכרח בכל מקרה כזה לקבל את גרסת התובע. אך לכך יש להוסיף את התרשמותו השלילית של בית המשפט מעדות השוטר. בד בבד, יש לעמוד על בחינת טענת המשיב. בעניין זה נוצר קושי, ואין מנוס מלקחת בחשבון פער מסוים בגרסתו של המשיב. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע כי השוטרים אילצו את המשיב לאונן למול עיניהם. כך אכן נאמר במספר מקומות בכתב התביעה (ראו למשל סעיפים 19, 32 ו-208) ובסיכומי התביעה (סעיף יט). משמע, שהמשיב אכן אונן בפועל. מנגד, במקום אחר בתצהיר העדות הראשית (סעיף 34) הוא כותב כי "חוקרי המשטרה... הכריחו אותי לאונן לנגד עיניהם, דבר שסירבתי לבצע" (ההדגשה לא במקור). גם בכתב התביעה טוען המשיב כי השוטרים "ניסו להכריח [אותי] לאונן מולם", ובהמשך הוא מצטט מתוך חוות הדעת של המומחה מטעמו בה נאמר שהמשיב "סירב לרצות את החוקרים, ולא הסכים לאונן לעיניהם לדרישתם" (סעיף 157). לא הובהר עד תום אופיו של אותו ניסיון להכריח את המשיב לאונן. ברם המשותף לכל הגרסאות של המשיב הוא שהופעל עליו לחץ משפיל לאונן בפני החוקרים. הדבר חמור כשלעצמו, גם אם המשיב סירב לבצע את הפעולה. העיד על כך דווקא ראש צוות החקירה דאז, יצחק שטרן. במהלך אחת מהחקירות מתברר כי השוטרים הפסיקו את ההקלטה. ראש הצוות נשאל: "ש. האם בשלב זה שהפסקתם את ההקלטה ועד שחידשתם אתם ביקשתם [מהמשיב] לאונן?. ת. לא. ש. איך אתה זוכר שלא? ת. אני לא אבקש דבר כזה מנחקר שלי בחיים" (עמ' 175 לפרוטוקול). אם כך, גם לפי הגרסה המקלה (מנקודת המבט של המשטרה) של המשיב, השוטרים דרשו ממנו לאונן וניסו תוך הפעלת לחץ להכריח אותו לעשות כן, אלא שהוא סירב, ובסופו של דבר לא אונן. מדובר כמובן במעשה חמור, משפיל ומביש, שגם לו יש חלק בחוויית המעצר. על הקשר הסיבתי בין פעולות אלו לבין הנזק אעמוד בחלק הבא.