(3) חווית המעצר
- כפי שהוסבר, הנזק הנפשי שנגרם למשיב יונק משלושה מקורות: המקור הראשון הוא השהות במעצר במשך 88 יום. המקור השני הוא פעולות קונקרטיות של החוקרים - אלימות, איומים ודרישה לאונן בפני השוטרים. בכל אלו דנתי לעיל. עתה אעבור למקור השלישי, והוא הנזק הנפשי שנגרם בשל חוויית המעצר בכללותה.
על פי תפישה זו, לא המעצר לבדו גרם למשיב את הנזק הנפשי הנטען. אף לא הדרישה לאוננות והאלימות לבדם. הגורם הנוסף שיש לקחת בחשבון הוא מכלול התנהלותם של החוקרים כלפי המשיב, במהלך תקופת מעצרו וחקירתו: הצגת "ראיות נגועות" בפני בתי המשפט, אשר לא שיקפו נכונה את מצב הדברים וצבעו את המשיב בצבעים מפלילים עזים; תחושתו הסובייקטיבית של המשיב כי "סומן" מראש בתור אנס, כי זכה ליחס משפיל וכי כל תשובותיו לחוקרים נופלות על אוזניים ערלות; התרשלות במיצוי כיווני חקירה שהיה בהם כדי לערער את החשד שדבק במשיב; אי-דיוקים בהצגת הראיות בפני בית המשפט על ידי המשטרה, בין ראיות שמקורן בקטינה ובין ראיות שמקורן במשיב עצמו; ומעשי האלימות החוזרים והשמעת האיומים. השילוב של כל אלו ביחד יצר חוויית מעצר קשה ביותר עבור המשיב, שרישומה אף הותיר בו נכות נפשית צמיתה.
בראייה זו המבחן הוא איכותי (במובן השלילי), לא כמותי. מספר ימי המעצר כשלעצמם, מספר המכות שניתנו למשיב ומספר הפעמים שנדרש לאונן - כל אלו אינם אלא פרטים שמרכיבים תמונה כוללת אחת: חווית מעצר פוגענית במידה חריגה. יודגש כי אינני מציע מבחן כזה בדרך כלל. אולם בכל תיק נזיקי יש לבחון את הנזק שנגרם לתובע הקונקרטי. במקרה שלפנינו, המסקנה בדבר חווית המעצר הפוגענית נובעת במישרין מטיב הנזק שנגרם למשיב. די לומר שאין זה רגיל לפגוש אדם אשר נעצר ל-88 יום, ובגינן נגרמת לו נכות נפשית צמיתה בשיעור של 10% - כפי שאירע למשיב. ברם זהו הנזק אשר נגרם למשיב, ויש לעמוד על מהותו.
בסעיפים קודמים עמדתי על חלק מן האלמנטים שהרכיבו את חווית המעצר: התרשלותם של החוקרים במיצוי כיווני חקירה חשובים - בעיקר היומן, פלטי השיחות והאיכון, כמו גם האלימות והאיומים כלפי המשיב. עתה אעבור לבירור אלמנט פוגעני נוסף בעל משמעות, שעניינו - הצגת "ראיות נגועות" בפני בתי המשפט. ראיות אלו צבעו את המשיב בצבעים מפלילים עזים, תייגו אותו בעקשנות בתור "אנס", ותרמו לתחושתו הסובייקטיבית הקשה של המשיב כי כל תשובותיו לחוקרים נופלות על אוזניים ערלות. אדגיש כי ייתכן שאותן ראיות נגועות לא הביאו בהכרח למעצר המשיב, דהיינו: שאין קשר סיבתי עובדתי מוכח בין הצגתן לבין מעצרו של המשיב. ייתכן גם ייתכן שבכל מקרה, בשלבים הראשונים של החקירה, היו די ראיות שיצדיקו את הבקשה למעצר המשיב. ברם לא זו השאלה העומדת למבחן. השאלה היא האם ניתן לזהות דפוס חוזר של הצגת ראיות נגועות, ואם כן - מתעוררת השאלה האם יש קשר סיבתי בין דפוס זה לבין הנזק הנפשי שנגרם למשיב. תשובתי לשתי השאלות הינה חיובית. אפנה תחילה לבירור החלק הראשון, ולאחר מכן אעמוד על שאלת הקשר הסיבתי כפי שהצגתי אותה.
- נחזור אל הארכת המעצר הראשונה של המשיב, אשר התבצעה ביום 17.7.1999. במהלך הדיון סיפר נציג המשטרה, רס"ל דסטה, כי הקטינה זיהתה את המשיב באופן אקראי כשהייתה עם אביה בסופרמרקט, התחילה לבכות ולצעוק, והצביעה על המשיב כעל מי שביצע בה את מעשה האונס. כן דיווח דסטה כי בחיפוש שנערך בביתו של המשיב נמצאו כובעי גרב שמתאימים לתלונתה של הקטינה, משקפי שמש ותמונות פורנוגראפיות של ילדות צעירות. דסטה הוסיף כי המשיב מתלבט אם להודות במעשה האונס המיוחס לו. כל הפרטים הללו היו שגויים ובלתי-מדויקים בעליל. אפרט: