הדו"ח פותח בכך שהקטינה זיהתה את המשיב בסופרמרקט. פרט זה הוזכר גם בבקשת המשטרה להוצאת צו מעצר כנגד המשיב, מיום 20.7.1999. הדו"ח מוסיף ומזכיר כי בביתו של המשיב נתפסו זוג כפפות שחורות מצמר, משקפי שמש וכובע מצחייה העונים לתיאור שמסרה הקטינה. כפי שהדגשתי לעיל, מכלול הפרטים הללו יוצר רושם מרשיע למדי, אולם בה בעת שגוי ובלתי מדויק ברובו: זאת הן באשר לזיהוי המשיב בסופרמרקט באופן מיידי (הקטינה, כאמור, לא זיהתה את המשיב בסופרמרקט), והן באשר לדמיון בין הכובעים והמשקפיים שנתפסו לבין הכובעים והמשקפיים שתוארו על ידי הקטינה (דמיון שאיננו קיים, או למצער לא ניתן לדעת אם הוא קיים).
בדו"ח מוזכרות שתי אמירות נוספות, "מפלילות", של המשיב למדובב: המשיב אמר ש"הייתי שם עם משקפי שמש...", וכן אמר שאם בדיקת הדנ"א תצביע עליו הוא יודה באשמה. אלא שבדיונים מאוחרים יותר הציע המשיב הסברים שונים לטיבן של שתי האמירות, וטען כי הן הוצאו לחלוטין מהקשרן. לדוגמא, באשר למשפט המתייחס למשקפי השמש - לא ברור האם הביטוי "הייתי שם" מתייחס למקום התרחשות האונס בזמן ביצועו (שאז יש לכך קונוטציה מפלילה), או לתמונה המופיעה בקלסתרון. באשר למשפט המתייחס לדנ"א, כאשר חוקרי המשטרה הציגו בפני המשיב בתוך מספר ימים ראיה שמתחזה לדנ"א השייך לו - הוא הוסיף להכחיש כל קשר לאונס. יצוין שוב כי מתמלול שיחותיו של המשיב עם המדובבים מצטיירת תמונה שונה, שכן הוא מכחיש פעמים רבות כל היכרות עם הקטינה ושולל כל קשר בינו לבין מעשה האונס.
כפי שציינתי לעיל, יש להפריד בשלב זה בין המשך מעצרו של המשיב לבין חווית המעצר. בשלב הראשוני של החקירה, שכולל גם את ההארכה השנייה, מוכן אני להניח כי די היה בחומר הקיים כדי להורות על המשך מעצרו של המשיב. אולם, מהזווית של חווית המעצר, אף התקופה הזו מעוררת קושי למערערת בהיבט של התביעה הנזיקית. ניתן לומר כי בניגוד להארכה הראשונה, החוקר שהופיע בבית המשפט לא הציג בפומבי עובדות בדויות אלא דו"ח סודי שכמובן לא הוצג למשיב. על כן, הכיצד הדבר יכול להשפיע עליו? התשובה לכך היא שתקופת מעצר זו איננה עומדת לבדה, אלא היא המשך ישיר של תקופת המעצר הראשונה. ושוב, הדברים ייבדקו מבחינת חווית המשיב. בהארכת המעצר הראשונה הוא למד שהילדה זיהתה אותו בו במקום, דבר שלא היה נכון, וכי המשטרה מוכנה לומר שהוא על סף הודיה - פרט שהוא יודע שאיננו נכון. כזכור, האמרה עליה התבססה המשטרה - לא נאמרה על ידי המשיב. על רקע זה, הבאתו בפני השופט תוך התמודדות עם החומר הסודי שהוביל להארכה - רק החריפה את חווית המעצר הקשה. לעניין זה אדרש בהמשך תוך התייחסות לחוות דעת המומחים.
- הבקשה להארכת המעצר השלישית נידונה ביום 26.7.1999. הבקשה התקבלה, והמעצר הוארך עד ליום 30.7.1999 לשם הגשת כתב אישום. בו ביום הוגש כתב האישום יחד עם בקשה למעצר המשיב עד תום ההליכים. הבעתי את דעתי לעיל, שלולא מחדלי המשטרה ביחס ליומן, פלטי השיחות והאיכון - סביר כי התפתחות החקירה הייתה שונה כבר בשלב זה. כאמור, החקירה ללא המחדלים שהוזכרו הייתה ככל הנראה מביאה לקיצור תקופת המעצר בכ-50 יום. סימני השאלה היו יוצרים דינאמיקה אחרת, אך בכל מקרה נדרש היה זמן נוסף כדי להביא לשחרורו של המשיב, וזאת גם על רקע הזיהוי של הקטינה בשלב מסוים בחקירה. ניתן לומר שעמדתי מזיזה את הנקודה שבה צריך היה המשיב להשתחרר לתאריך מוקדם יותר.
בהקשר זה יודגש כי אף על סמך הראיות שהוגשו הביע בית המשפט המחוזי את דעתו בהחלטה להורות על מעצרו של המשיב, וציין כי מדובר ב"משימה בלתי אפשרית כמעט [...], מורכבת וקשה מאוד לפענוח", וכי פרטי החקירה השונים משכו "פעם לכאן ופעם לכאן":