כך הם גם פני הדברים בחוות הדעת של פרופ' טיאנו, המומחה שמונה מטעם בית המשפט קמא. פרופ' טיאנו מפרט את החוויות שתיאר בפניו המשיב, ואשר הן שגרמו לו לנזק הנפשי:
"[המשיב] מתאר באופן ארוך ומפורט את כל הפרטים של השתלשלות האירועים, מתחילת הזיהוי הבלתי מהימן, שהביא אותו להיות מסווג כאנס, עם כל המשמעויות שתואר זה נושא בחובו, אם מבחינה אישית ואם מבחינה חברתית. לאחר מכן עובר לתיאור חוויות החקירה במשטרה, שהיו קשות וגופניות. לבסוף, חוויות הכלא, אשר כפי שאנו יודעים, לנאשם בעבירה מינית החיים שם הרבה יותר קשים. ספג אלימות, עלבונות והשפלה".
בהמשך כתב המומחה:
"לסיכום הבדיקה הקלינית, מדובר בתסמונת דחק בתר חבלתית חלקית... האירועים שעבר במהלך החקירה והשהייה בכלא היו קשים ומשפילים, מה עוד שהיו על רקע אישיות חרדה מלכתחילה. למרות זאת הצליח [המשיב] להתאושש בעזרת הטיפול הפסיכותרפויטי מהר יחסית, עד למקום בו ניתן להתאושש מבחינה תפקודית, כשברור שהאירועים הותירו צלקת עם כל המשמעויות שבה.
בבואנו לדון באבחנה מבדלת, מדובר בתסמונת דחק בתר חבלתית באבחנה מבדלת של התחזות... באשר להתחזות, לא מצאתי בדבריו [של המשיב] האדרה של התסמינים והריני מקבל את התלונות שהביא כמרכיב אובייקטיבי, הנתמך בבדיקה הקלינית" (נספח 12 לתיק המוצגים).
לנוכח כל זאת קבע המומחה כי נכותו הפסיכיאטרית של המשיב היא בשיעור של 20% לתקופה של שלוש שנים מיום מעצרו, ובשיעור של 10% לצמיתות.
ולבסוף, פסק דינו של בית המשפט קמא איננו מתמקד במעצר לבדו:
"[המשיב] היה במשך ימים רבים במצב של חוסר אונים משווע נוכח התנהלותם הפסולה של השוטרים החוקרים, שבאה לידי ביטוי בבידוי ראיות ומסירת אינפורמציה שקרית לבתי המשפט, ניסיון 'לשכנע' קטינים... להעיד ש[המשיב] ביצע בהם מעשים מגונים, ומחדלים קשים ובלתי מוצדקים בביצוע מסדר זיהוי קולות ועוד כהנה וכהנה, כפי שמתואר באריכות בפסק דין זה. התנהלות המשטרה גרמה לפגיעה קשה ביותר בזכותו של [המשיב] לחופש ולכבוד, והטילה בו כתם חברתי בל יימחה... יש ויש בליבי כנגד סימונו [של המשיב] כאנס, וביצוע כל הפעולות האפשריות על מנת להביא להרשעתו".
הנה כי כן, המשיב טען לנזק נפשי שנגרם לו עקב מכלול התנהלותם של החוקרים. טענה זו התבססה, בין היתר, על חוות דעת מומחה מטעמו של המשיב, אשר גובתה בחוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. לנוכח זאת מתבקשת המסקנה כי מכלול התנהלות החוקרים הוא שגרם למשיב את הנזק הנפשי הנטען. מעבר לכך שמסקנה זו מבוססת על ממצאים עובדתיים, הרי שהמערערת לא חלקה על הנזק הלא ממוני ולא חקרה את המומחים.