בפרשת סבאח הנ"ל [15], בעמ' 660-659 אימץ השופט בך אחת מן ההנחיות הנ"ל משנת 1973 בהותירו בצריך עיון קליטתן של ההנחיות כולן. הגדיל עש.ה השופט א' גולדברג, שבפרשת רייש [8] (בעמ' 491-490) ביקש ללמדנו דרך זו בפרשנות:
נקודת המוצא הראויה היא כי האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו, מחייבים העמדתו לדין של מי שיש כנגדו ראיות מספיקות כי פגע בנורמה הפלילית. בהגשמת אינטרס זה נחשף הפרט, כהכרח בל יגונה, לפגיעה בזכויותיו. הסיכון כי נאשם ייחשף לפגיעות הכרוכות בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולבסוף יצא זכאי בדין, הובא בחשבון מראש, והינו בגדר סיכון מחושב. סיכון כזה מתחייב מטיבו של המנגנון הפלילי, שרק בסופו מכריע בית-המשפט באשמתו, או בחפותו, של הנאשם. השלמת החברה עם סיכון כזה הינה תולדה של אינטרס ציבורי גובר, הוא הצורך באכיפת החוק, כדי לקיים חברה תקינה. אולם מכך שקיים צורך ציבורי באכיפת החוק לא מתחייבת המסקנה כי את העלויות הנלוות להפעלת מערכת זו יש לגלגל על הנאשם שזוכה ולא על הציבור.
...
מבחינת הדין הרצוי ראוי היה להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדינו, יהא הטעם לזיכוי אשר יהא. משלא הוכחה אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת בפלילים, והוא יוצא זכאי בדינו, הרי שחזקת חפותו שהייתה קיימת טרם המשפט, לא נסתרה. אם העמידה אותו המדינה לדין ולא עלה בידה להוכיח את אשמתו, עליה לפצותו על ההוצאות שגררה אותו להן ועל הסבל שסבל במעצר או במאסר. משכך, מה לי אם זוכה מחמת הספק ומה לי אם זוכה בזיכוי ברור ומוחלט. בכל אחד מן המקרים חוזר הנאשם לאחר הזיכוי ל"סטטוס" של חף מפשע שהועמד לדין.
ראו עוד פרשת מקמילן [18], בעמ' 305-303, שבה מבקשת השופטת דורנר לאמץ את הנחיות המשפט האנגלי משנת 1973 ולקבוע כהלכה - גם לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - כי על דרך הכלל ראוי לזכות בפיצויים ובהוצאות נאשם שיצא זכאי בדינו באורח "מוחלט", כנגזרת של אותו זיכוי "מוחלט". כן ראו ב"ש (ת"א) 529/97 גואטה נ' מדינת ישראל [33], מפי השופט ע' מודריק.
- עד כאן - הרוחות שהחלו מנשבות במחננו, רוחות שמגמת פניהן היא להרחיב - יש הסוברים: להרחיב עד לקצהָ - זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לקבל שיפוי בגין הוצאותיו ופיצוי בגין ימי מעצר ומאסר. ואולם, תהא אשר תהא השאיפה להרחיב זכותו של נאשם-זכאי, אל-יישכח מאתנו כי מצויים אנו בגדריה של נורמה חקוקה - הלא היא הוראת סעיף 80 לחוק העונשין - ודין חרות הוא המורנו כי זיכויו של נאשם בדינו, זיכוי באשר הוא, אין די בו כדי להקים עילה לקבלת שיפוי ופיצוי מן המדינה. החוק גודר אותנו בשתי עילות - משפט פלילי "שלא היה יסוד להאשמה" שבו ו"נסיבות אחרות המצדיקות זאת". לא הוּתַרנו לרחף מעל עילות אלו ולזכות פלוני בשיפוי ובפיצוי אך באשר זוכה במשפטו. כך על דרך הכלל; כך בענייננו אף-הוא, והוא שלטון החוק ברשות השופטת. ראו עוד והשוו: פרשת רייש [8], בעמ' 491; פרשת מקמילן [18], בעמ' 304. אכן, שלא כחוק האנגלי אשר הקנה שיקול-דעת "פתוח" לבית-המשפט לפסוק שיפוי לנאשם, הוראת סעיף 80 לחוק העונשין גודרת את שיקול-דעתו של בית-המשפט בשתי עילות. אנו לא הותַרנו לפרוץ את הגבולות, אך בפירוש החוק נעשה ברוח ימינו אלה.
- בהקשר זה ראוי לעמוד על גורם נוסף, גורם שגם בו יש כדי להגמיש את שיקול-דעתו של בית-המשפט לטובת נאשם שיצא זכאי בדינו. כוונתנו היא לסמכות שניתנה לשר המשפטים - כהוראת סעיף 80(ב) לחוק - לקבוע בתקנות, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום לשיפוי ולפיצוי. כפי שראינו (בפיסקה 13 לעיל), עשה שר המשפטים כסמכותו זו והתקין תקנות ובהן קבע סכומי מקסימום לשיפוי ולפיצוי. סמכות שהוקנתה לשר המשפטים נועדה לשמש בלם, וַסָּת וסייג לשיקול-דעתו של בית-המשפט לפסוק שיפוי ופיצוי, ומתוך שקביעתם של סכומי המקסימום נתונה לשיקול-דעתה של הרשות המבצעת - בפיקוחה של הרשות המחוקקת - יש בעצם הסמכות לקובעם כדי לפקח על ההוצאה הכוללת והפרטנית לשיפויָם ולפיצויָם של נאשמים שיצאו זכאים בדינם. ראו עוד והשוו פרשת רייש [8], בעמ' 491.
- כיצד זה אפוא יעשה בית-המשפט שימוש בשיקול-הדעת הניתן לו לפסוק שיפוי ופיצוי לנאשם שיצא זכאי בדינו? למותר לומר כי אין בכוונתנו - ואף לא נוכל - לכתוב קודקס מלא - או אף קודקס חלקי - לדרך שבה ילך בית-המשפט לעת הידרשו לשאלת הפיצוי והשיפוי במקרה פלוני. הגוונים ובני-הגוונים רבים הם מספור וממילא לא נוכל אלא להתוות קווים מנחים, וגם את אלה לא נוכל לצייר אלא באורח כללי בלבד. בל-נשכח בהקשר זה כי זכות לשיפוי ולפיצוי - כזכותו של נאשם שזוכה -
עומדת אף למי שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב-אישום, ובית-המשפט מצא שלא היה יסוד למעצר או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם (ראו סעיף 38 לחוק המעצרים המובא בפיסקה 14 לעיל).