היקש להלוך חשיבה זה - הגם שאין הוא היקש מושלם - מצאנו בסוגיה של ההגנה על החזקה. טעמים עוד ועוד הועלו להסבר ולהצדק ההגנה שהמשפט פורש. סביב החזקה באשר חזקה היא. כך, למשל, רצונו של המשפט להגן על רצונו החופשי ועל אישיותו של המחזיק; כוונת המשפט להגן על האדם ועל גופו; הרצון להגן על השוויון בין בני-אדם; תכלית ההגנה על הבעלות; הכוונה לשמור על שלום הציבור ועוד. עד שבא חכם-המשפטים אוליבר וונדל הולמס (O.W. Holmes, Jr.), ובספרו הקלאסי The Common Law [47] הסביר לנו מהו אותו טעם-שמראש להגנת החזקה, טעם-שמראש להבדילו מן הטעמים שבדיעבד (שם, בעמ' 213):
Law, being a practical thing, must found itself on actual forces. It is quite enough, therefore, for the law, that man, by an instinct which he shares with the domestic dog, and which the seal gives the most striking example, will not allow himself to be dispossessed, either by force or fraud, of what he holds, without trying to get it back again. Philosophy may find a hundred reasons to justify the instinct, but it would be totally immaterial if it should condemn it and bid us surrender without a murmur. As long as the instinct remains, it will be more comfortable for the law to satisfy it in an orderly manner, than to leave people to themselves. If it should do otherwise, it would become a matter for pedagogues, wholly devoid of reality.
האינסטינקט שבנו יניע אותנו להגן על החזקתנו בנכס, והחוק נזעק לעזרתו של האינסטינקט. בענייננו-שלנו אין אנו מדברים באינסטינקט מוּלָד אלא בנורמה שקבענו לרצוננו: הנורמה המורה אותנו כי במקום שבו הייתה הפרת איזון בלתי ראויה ביחסי אנוש, יש לעשות להשבת המצב לקדמתו. ואולם לא נתקשה לראות את הדמיון הרב בין העיקרון של השבת מצב לקדמתו לבין הגנת החזקה; שהגנת החזקה בנכסים פיזיים אינה אלא אחת משלוחות העיקרון הקובע כי בהפרת איזון ביחסי אנוש יש להשיב מצב לקדמתו. וכך, משנקבע העיקרון כי בהפרת איזון ביחסי אנוש יש - על דרך העיקרון - לעשות להשבת מצב לקדמתו, נדרשים אנו אך לצעד קטן כדי להגיע להבנת הצורך
העקרוני ביצירתה של זכות לטובת נאשם שיצא זכאי בדינו לתבוע מן המדינה פיצוי ושיפוי.
- אם כך היה לפני עשרות בשנים - ראינו כי המשפט האנגלי הגיע להכרה זו כבר בראשית המאה העשרים - לא-כל-שכן בימינו, שזכויות האדם עלו אל קדמת הבימה, קל-וחומר מאז חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, משפט ישראל זיכה מקצת אותן זכויות במעמד בכורה של זכויות-על. ראו, למשל: י' קרפ "המשפט הפלילי - יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטוציונליזציה לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו" [41]; א' ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" [42]; מ' אֵלון "חוקי-היסוד - עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית - סוגיות במשפט הפלילי" [43]; E. Harnon “The Impact of the Basic Law: Human Dignity and Liberty on the Law of Criminal Procedure and Evidence” [44]. לאחר היות חוקי-היסוד יפורש הדין שקדם להם ברוחם, ובכלל הדין תבוא הוראת סעיף 80 לחוק העונשין אף-היא. ראו פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 518; השוו פרשת רייש [8], לעיל. אכן, חוקי-היסוד לא נתכוונו לשנות מתוכן הדין שקדם להם, אך עלה בידם להפיק מאותו דין גרעיני-זכויות שאפשר היו רדומים-משהו והנה עתה ניעורו לחיים. כך הוא בזכויות היסוד באשר הן, וכך הוא במאבק-האינטרסים ביניהן לבין אינטרסים הניצבים כנגדן (כגון ההכבדה על תקציב המדינה וכו'). השוו: בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון [27], בעמ' 114; בג"ץ 205/94 נוף נ' משרד הביטחון [28], בעמ' 464-463; א' ברק פרשנות במשפט, כרך ג, פרשנות חוקתית [39], בעמ' 528.
- להלכה - הגם שלא כל-כך למעשה - החלו בתי-המשפט בשנים האחרונות רואים בעין יפה פסיקת הוצאות לנאשמים שיצאו זכאים בדינם. כך, למשל, בפרשת גבאי [17] (בעמ' 43) הוזכרו ההנחיות שפורסמו באנגליה בשנת 1973 (ראו לעיל, פיסקה 23), והשופט ש' לוין השמיענו דברים אלה:
עד אני לנטיית בתי-המשפט האנגליים להרחיב לאחרונה את תחום המקרים שבהם יחוב אוצר המדינה בתשלום הוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו... כשלעצמי, איני מצטער על הרחבה זו ומוכן אני להנחות את עצמי על-ידי האמור לעיל, בשים לב לכך שיש לשקול כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו בגדר שיקול דעתו הכללי של בית-המשפט.