הראשונה: "הוא מיטיב להכיר את נסיבות המקרה; הוא התרשם באופן ישיר מן הנאשם; הוא עקב באופן שוטף אחר הדרך שבה ניהל כל צד את עניינו. לכן דרוש טעם מיוחד כדי שבית-המשפט לערעורים יתערב בשיקול-הדעת של הערכאה הראשונה בעניין זה" [פרשת רייש [8] - מ' ח'].
- כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, תנאי מוקדם להענקת שיפוי או פיצוי הוא התנאי כי פלוני יצא זכאי בדינו. על הדרך הבינארית של המשפט יוצא אדם חייב או זכאי בדינו - כך ולא עוד - ואנו, מדברים אנו עתה אך במי שיצא זכאי בדין. השאלה שלעניין היא אם נכון וראוי הוא - כשיקול להענקתם של פיצוי או שיפוי, לאי-הענקתם או להענקתם החלקית - כי ניתן דעתנו לסוג הזיכוי: אם היה זה זיכוי מוחלט, אם היה זה זיכוי מן הספק או אם היה זה זיכוי טכני. האם נאמר כי זיכויו של אדם בדין מעשה מיקשה הוא וכי אין להשגיח בסוג הזיכוי, או האם נאמר כי ניתן דעתנו גם לסוגו של הזיכוי.
- שאלה זו אינה ניתנת להכרעה בנקל, ולא בקושי יתר נמצא בה שיקולים לכאן ולכאן. השאלה העקרונית הנשאלת היא אם מותרים אנו - או אולי אין אנו מותרים - לבחון זיכויו של נאשם בדין, לבחון זיכוי לגופו ולשאול את עצמנו: טיבו של אותו זיכוי - מהו? על שום מה ולמה זוכה הנאשם בדין? האם זיכוי בדין היה כפרגוד אטום שאין רואים דבר דרכו ואין אנו מותרים להציץ מאחוריו, או שמא נאמר רשאים אנו לבחון טיבו של זיכוי להכרעה בבקשתו של נאשם שזוכה לפיצוי ולשיפוי.
מן הצד האחד, יכול הטוען שיטען כי זיכוי הוא זיכוי הוא זיכוי. זיכוי הוא מעשה מיקשה ואין הוא ניתן לחלוקה. תחנת-המוצא להכרעה בבקשת הנאשם לשיפוי ולפיצוי, כך יטען הטוען, היא התחנה הבינארית של המשפט, וזו גם דרכה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין. פירושו של זיכוי הוא שהתביעה לא עמדה בנטל שהמשפט קבע לה להוכחת אשמתו של נאשם - הוכחה מעבר לספק סביר - יהא כאשר יהא טיבו של הזיכוי: זיכוי מוחלט, זיכוי מן הספק או זיכוי טכני, ויהיו טעמי הזיכוי לגופם כאשר יהיו. אם כך הוא דין בהליך העיקרי של המשפט הפלילי, מדוע לא כך יהיה גם בהליך הטפל להליך העיקרי לעת בחינה והכרעה בשאלת השיפוי והפיצוי. ראו והשוו P. MacKinnon “Costs and Compensation for the Innocent Accused” [53],
at pp. 496-499. משזוכה פלוני בדינו, משפט הממלכה הוא שלא הוכח כי פלוני ביצע את המעשים (או את המחדלים) שיוחסו לו בכתב-האישום. ואם אלה הם פני הדברים,