ואולם אין צורך כי נביע דעתנו בבקשה זו שלמערער. טעם הדבר הוא שהמערער לא ביקש כלל להזמין את המתלוננת להשתתף בדיון. אכן, המתלוננת לא הוזמנה כלל לטעון טענותיה לפני בית-משפט קמא בנושא חיובה בתשלום למערער, וממילא לא נתקיים תנאי מוקדם לחיובה בהוצאות. ראו והשוו בג"ץ 17/57 כהן נ' יו"ר ההוצל"פ, תל-אביב-יפו [31], בעמ' 1086. אנו דוחים אפוא את ערעורו של המערער נגד אי-חיובה של המתלוננת בשיפויו ובפיצויו.
אשר לחיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי
- המערער, לטענתו, נשא בנזקים לא-מעטים. כעולה מן המסמכים, הוא היה במעצר שבעים ימים. כן נמנע ממנו לעבוד במשך ארבעים ושבעה ימים נוספים שבהם היה ב"מעצר בית" מלא. המערער הציג קבלות על הוצאות בסך של כ81,000- ש"ח. השאלה העיקרית היא אם עלה בידי המערער להוכיח אחת משתי העילות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין, עילות אשר הוכחתן מקנה לנאשם שזוכה בדינו עילה נגד המדינה לתשלום הוצאותיו ולפיצוי על מעצרו. הבה נעבור על שתי העילות, אחת לאחת, כסדרן.
לעניינה של העילה כי לא היה יסוד להאשמה
- העילה הראשונה לפיצוי ולשיפוי מן המדינה מתקיימת במקום שבו "...[]ראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה...". העילה כניסוחה בחוק סבה את חומר הראיות כפי שנאסף אל תיק המשטרה עובר להגשתו של כתב-האישום. אכן, האמירה "לא היה יסוד להאשמה" אמירה של-טעם היא אם עניינה הוא בשיקול-דעתו - ביתר דיוק: בשיקול-דעתו הלוקה - של מי שהחליט להגיש כתב-אישום על-פי חומר ראיות חסר שנאסף אל תיק המשטרה. כך אף פורשה העילה בהלכה, ובצדק כך פורשה. ראו פיסקה 16 לעיל.
והנה, קריאה בהחלטתו של בית-משפט קמא עשויה להביא קורא לכלל מסקנה כי בית-המשפט נדרש לראיות שבאו לפניו - לאחר מעשה - ולא לראיות שנאספו אל תיק המשטרה עובר להגשת האישום. ואולם רושם זה, דומני, רושם מוטעה הוא. אמנם בהחלטתו מדבר בית-המשפט בראיות שבאו לפניו, ואולם לא נתקשה להבין כי כוונתו היא לראיות שהיו נגד עיניה של התביעה עד שהוחלט להגיש אישום נגד המערער. אכן, כיצד יֵדע בית-משפט מה ראיות היו לפני התובע עובר להגשת כתב-האישום? אף אתה
אמור: בית-המשפט יֵדע על תיק המשטרה על סמך הראיות שהוצגו לפניו - ראיות אשר מקורן בתיק המשטרה - וכזאת עשה בית-משפט קמא.
- כך גם לגופם של דברים, שלדעתנו לא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של העילה הראשונה. כפי שראינו (לעיל, בפיסקאות 16 ו17-) נקבעו בהלכה נוסחאות אחדות לקיומה של העילה הראשונה, ודומה עלינו כי עניינו של המערער לא בא אף באחת מאותן נוסחאות. כך, למשל, הנוסחה ולפיה יש להשיב על השאלה "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב-האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפייה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס ההרשעה" (פרשת יוסף וסרסור [1], בעמ' 519). כך באשר לנוסחאות האחרות שהוצעו אף-הן. אכן, תשתית העובדות שהייתה נגד עיני התביעה עובר להגשת כתב-האישום, תשתית עובדות ראויה הייתה זו להגשתו של כתב-אישום. לעניין זה נזכור כי העבירה כתיאורה בידי המתלוננת בוצעה ברכב סגור ובלא שהיו עדים למעשה. גירסתה של התביעה נסמכה בעיקרה על מהימנות המתלוננת, והמתלוננת הייתה עקבית בגירסתה ולא נמצאה עילה לפקפק בדבריה. אף טענתה של המתלוננת כי הרתה הוכחה לכאורה בבדיקת הרופא שהייתה ביום הגשת התלונה. כן הוא אף בראיות העקיפות שהיו נגד עיני התביעה, וביניהן הראיה - לעת הגשת כתב-האישום - כי ביום המעשה עבד המערער בקו ירושלים-בית-שמש.
- ההחלטה להעמיד את המערער לדין הייתה החלטה סבירה, בוודאי הייתה זו החלטה רחוקה-במאוד מנוסחת החוק שלפיה יזכה נאשם-זכאי בשיפוי ובפיצוי רק מקום "שלא היה יסוד להאשמה". יסוד להאשמה היה-גם-היה, והעילה הראשונה אינה עומדת לו למערער.
קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות שיפוי ופיצוי
- השאלה הנשאלת בגדרי העילה השנייה היא אם הוכחו לבית-המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות" חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי. בית-משפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה, והשאלה המציגה עצמה לפנינו היא אם הוכחה להנחת דעתנו עילה להתערב בהחלטתו. כפי שאמרנו במקום אחר (ראו לעיל, פיסקה 54), לא נמהר להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט שלדיון, אך לא נהסס להתערב אם יוכח להנחת דעתנו כי נפלה טעות משפטית בהחלטה העומדת לפנינו לדיון. השאלה הנשאלת היא אפוא זו: האם נפלה טעות משפטית בהחלטתו של בית-משפט קמא?
- בהחלטתו קובע בית-משפט קמא כי "לא התרשמנו שגירסת הנאשם כפי שהציג אותה הן במשטרה והן בבית-המשפט היא גירסת אמת...", ובהמשך: "הראיות שהביא הנאשם לענין טענת האליבי, לכאורה אין בהן כדי לשלול בהכרח את גירסת המתלוננת שהנאשם ביצע בה את המעשה המתואר בכתב האישום, אלא אך מעמידות בספק שהמעשה נעשה בתאריך שצויין". אמירות אלו יוצרות חציצה ופער בין נושא זיכויו או הרשעתו של נאשם לבין נושא חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי; שנאשם יכול שיצא זכאי בדין, אך לעניין שיפוי ופיצוי יראו אותו כמעין-חייב בדין. השאלה היא אם דיכוטומיה זו של הרשעה-זיכוי מזה ופיצוי-שיפוי מזה, דיכוטומיה לגיטימית היא.
- יטען הטוען ויאמר כי דיכוטומיה זו בלתי לגיטימית היא. משיצא נאשם זכאי בדינו, נבלעו ונטמעו באותו זיכוי הליכי המשפט כולם. ומשידענו כך, נוסיף ונדע שני אלה: אחד, כי אין התביעה רשאית ומותרת לסמוך טענתה לשלילת שיפוי ופיצוי על ראיות שהובאו בהליך הפלילי גופו, ושניים, כי אין בית-המשפט רשאי לסמוך החלטתו על אמון שנתן בגירסה זו או אחרת שהועלתה מטעם הנאשם. פסק הזיכוי מוריד מסך אטום על ההליך הפלילי, ומעת הורדת המסך מתחילה ספירה מחדש. פירושה של טענה זו הוא, למעשה, שטיעון הסומך עצמו על ראיות שעלו בהליך הפלילי טיעון פסול הוא מעיקרו באשר יש בו, בין השאר, כדי לפגוע בחזקת החפות, קרא: באותה חזקה העומדת לו לנאשם במשפט פלילי כל עת ההליך הפלילי והופכת היא לחזקה חלוטה עם הזיכוי. ראו והשוו פרשת Sekanina [35], לעיל. ודוק, התומכים בגירסה זו אינם טוענים כי ראיות מן ההליך הפלילי ראיות פסולות הן אך באשר ראיות הן מן ההליך הפלילי. כך, למשל, יסכימו אלה כי במקום שבו העלה הנאשם בהתנהגותו-שלו חשד על עצמו, או התנהג במשפט באורח שהיה בו כדי להצדיק הטלת הסיכון עליו, יהיה ניתן לשלול - חלקית או לחלוטין - את זכותו לפיצוי ולשיפוי. ואולם, כך יוסיפו אותם טוענים ויטענו, ראיות אלו ראיות לגיטימיות הן באשר אין עניינן באשמתו או בהיעדר אשמתו של הנאשם. כך באשר לאירועים "חיצוניים" לשאלת האשמה, לא כן בראיות שעניינן אשמתו של נאשם לגופם של דברים.
ואילו הטוענים-שכנגד כך יאמרו: לעניין חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי לא תימצא ראיה הכרוכה במשפט ואשר אין היא ראיה ראויה - על ספו של הדיון - לבוא בקדרת השיקולים. כל ראיה תֵּירָצֶה ותתקבל, ובלבד שפוקדת היא עצמה עם הנסיבות העשויות להצדיק - או שלא להצדיק - חיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי הנאשם. אכן, כך יטענו ויאמרו טוענים אלה, כהוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, לזיכויו של נאשם בפיצוי ובשיפוי אין די לו כי יצא זכאי בדינו, שהרי זיכוי בדין תנאי מוקדם הוא אך אין הוא תנאי מספיק לפסיקת שיפוי ופיצוי; חייב הוא הנאשם הזכאי להוסיף