ולהצביע על נסיבות המצדיקות כי ייפסקו לזכותו פיצוי ושיפוי, ומה טעם שבדין או טעם שבהיגיון יימצא להוצאתן של ראיות שהוגשו במשפט אל-מחוץ-למחנה? ועוד יוסיף אותו טוען ויטען: עקרון הבינאריות השליט בהליך הפלילי, אין הוא שליט בהליך שעניינו פיצוי ושיפוי. ומדוע נמנע את בית-המשפט מִתֵּת משקל לראיות שהובאו במשפט, ולו כדי שתהא לאלו השפעה על מידת הפיצוי והשיפוי?
- כשאני לעצמי, שותף אני לטוענים אלה האחרונים. לדעתי, ועל דרך העיקרון, אין ראיה מן המשפט שנדחה אותה על הסף כראיה שאינה ראויה לבוא בשיקול-דעתו של בית-המשפט לעת הכרעה בשאלת השיפוי והפיצוי, ולא נמצא לי לא הצדק ולא יסוד שבדין להוציא אל-מחוץ-למחנה ראיות שהובאו לפני בית-משפט לעת ההליך הפלילי. הליך השיפוי והפיצוי הליך שונה הוא מן ההליך הפלילי, והשיקולים הקובעים בו שונים משיקולי ההליך הפלילי. כך, למשל, אפשר שלא עלה בידי התביעה הכללית להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של הנאשם כדי כליאתו בבית אסורים, ואולם בה-בעת אפשר לא נתקיימו נסיבות ה"מצדיקות" זיכויו בפיצוי ובשיפוי. אם כך יהא, מה הצדק יימצא לנו לזכות אותו בפיצוי ובשיפוי?
- ולאחר אומרנו כל דברים שאמרנו, מציבה עצמה לפנינו השאלה האחרונה והמכרעת: האם נתקיימו בעניינו של המערער נסיבות המצדיקות כי נסעד אותו בפיצוי ובשיפוי - בשני הסעדים או באחד מהם? הכול יסכימו כי נתקיימו בו במערער תנאים מוקדמים לזכייה בפיצוי ובשיפוי: ראשית לכול, הוא יצא זכאי בדינו, ושנית, הוא ישב במעצר שבעים ימים ואף נשא, כמסתבר, בהוצאות כספיות. אלא שתנאים מוקדמים אלה, תנאים הכרחיים הם ואין הם תנאים מספיקים. חייב הוא מי שיצא זכאי בדינו להוסיף ולהוכיח נסיבות המצדיקות כי יזכה בסעד של פיצוי ושיפוי, והשאלה הנשאלת היא אם עמד המערער בנטל זה.
- אין זה מעשה שבכל יום שהתביעה חוזרת בה מאישום שהגישה לבית-המשפט ומוסיפה ומבקשת היא מבית-המשפט, כנדרש, כי יזַכה נאשם בדינו. השאלה הנשאלת ממילא היא מה טעם נהגה התביעה כפי שנהגה. לפיצוחה של שאלה זו אין אנו נדרשים למחקר מעמיק, והרי התביעה פורשת לפנינו את היריעה, והטעמים למעשה שעשתה נגלים לעינינו בבהירות. מסתבר - כך מדווחת לנו המדינה - כי נִבְעָה פער בין מקבץ הראיות שהיה נגד עיני התביעה עם הגשתו של כתב-האישום לבין מקבץ הראיות שנתגלה לאחר סיום פרשות התביעה וההגנה. פער זה נמצא לה למדינה, לגירסתה, כפער שאינו ניתן-לגישור, ובעיקר: מקבץ הראיות שנתגלה עם סיום המשפט לא הצדיק,
כך גרסה המדינה, שהמדינה תעמוד על הרשעת המערער. ראו דברים מדברי המדינה בפיסקאות 70 ו-71 לעיל.
- הצטברותם של כמה וכמה גורמים הביאה את המדינה לשינוי חזית, ואלה הם עיקרי הדברים. ראשית לכול, בנושא טענת האליבי שהעלה המערער. בעוד אשר עם פתיחת המשפט היה ברור לה לתביעה - ובאורח סביר - כי טענת האליבי שטען המערער טענה היא התלויה על בלימה, במהלך המשפט הסתבר (לדברי המדינה) כי "האליבי... הלך והפך למבוסס יותר ויותר... [ו]העדים שהעידו בישיבה האחרונה, חזרו ותמכו בו...".
שנית, אי-הימצאותה של בדיקת ההיריון שהמתלוננת טענה לה. כזכור, המערער עמד לדין בביצועה של עבירה כהגדרתה בסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, דהיינו, אינוס "תוך גרימת... הריון". לעת הגשת האישום הייתה בידי התביעה חוות-דעת רפואית שנכתבה על סמך בדיקתה של המתלוננת לעת הגשת תלונתה על אינוסה, ולפיה עברה המתלוננת "קרוב לוודאי הפלה שלמה ומוקדמת". חוות-דעת זו נכתבה לאחר שהמתלוננת הפילה, לטענתה, ואולם הרופא שבדק אותה, לדבריה, לעת שהייתה בהיריון לא נמצא, וממילא לא נתן חוות-דעת "לזמן אמת". חסר זה התעצם והלך, עורר קושי רב בלבה של התביעה, וכהנמקת המדינה לפנינו השליך אותו קושי "לכאורה על מהימנות המתלוננת".