"...האם נבחר הציבור זוכה זיכוי מוחלט וברור, או שמא הזיכוי היה מחמת ספק, ונבע ממידת ההוכחה הדווקנית הנדרשת במשפטים פליליים, שעל-פיה נאשם עשוי לצאת זכאי בדין גם אם נמצא כי מאזן ההסתברויות נוטה לגירסה המרשיעה. במקרה של זיכוי מחמת ספק יהיה שיעור ההשתתפות נמוך במידה משמעותית משיעורו במקרה של זיכוי מוחלט, המבוסס על קביעה כי נבחר הציבור לא ביצע את העבירות שיוחסו לו".
- כלל המורה על פסיקת הוצאות הגנה ופיצויים במקרה של זיכוי מוחלט, להוציא חריגים השוללים את הזכות או מצדיקים להפחית את התשלום, אף נובע
מהשפעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על פירושו של סעיף 80(א) לחוק. עמדתי על כך ברע"פ 960/99 הנ"ל (פרשת מקמילן [18]), בעמ' 305-304:
"העמדה לדין פוגעת בזכויות הקבועות בחוקי היסוד - בזכות לפרטיות ולעתים בזכות לחירות, לחופש העיסוק ולחופש הקניין... לכאורה אפוא משנמצא אדם זכאי בדינו קמה לו זכות לתשלום הוצאות הגנה ופיצויים בגין מעצרו או מאסרו מידי המדינה. ברם, ככל זכות אחרת, אף זכות זו אינה מוחלטת. כאמור, היא הוגבלה בסעיף 80(א) הנ"ל עצמו, המאזן בין האינטרסים המתנגשים - זכויות הנאשם מזה, והאינטרס הציבורי מזה.
יש לפרש אפוא את סעיף 80(א) הנ"ל ברוח חוקי היסוד - ככל שפירוש זה אפשרי - כך שהפגיעה בזכות הנאשם תהיה לתכלית ראויה ובמידה שלא תעלה על הנדרש...
...
הצמצום של הזכות להוצאות הגנה ולפיצויים לשתי העילות שנקבעו בסעיף 80(א) לחוק העונשין איננו מאפשר לפרש את הסעיף כך שככלל, עצם זיכויו של נאשם יחייב את המדינה בתשלום. זאת, הגם שלדעתי הרחבה כזו היא ראויה...
לעומת זאת, ככלל, שלילת זכאותם של נאשמים לתשלום הוצאות הגנה ופיצויים במקרה של זיכוי מוחלט - היינו, כאשר מתברר בדיעבד כי להאשמתם לא היה יסוד, שכן הם לא עברו את העבירות שבהן הואשמו - אינה כדין. זאת, משום שהימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים כאלה פוגעת בהם במידה העולה על הנדרש. האינטרס התקציבי של המדינה והעניין הציבורי במניעה של הרתעת-יתר מהגשת תביעות זכו להגנה נאותה - ולדעתי, כאמור, אף למעלה מזה - בשלילת הוצאות ופיצויים מנאשמים שזוכו מחמת הספק, בלא שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם ובהגבלה של סכומי ההוצאות והפיצויים שבית-המשפט מוסמך לפסוק. הימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט - מצב שהניסיון מראה כי אינו שכיח - אינה דרושה באופן סביר להשגת התכליות הציבוריות האמורות, והיא אף עלולה לעודד להיטות-יתר של התביעה להמשיך ולנהל משפטים גם לאחר שהתברר לה, או שהיה בכוחה לברר, כי הם יסתיימו בזיכוי מוחלט.