כב' השופטת: תחזיר לי, כן?
ת: כל 4 חודשים סגרנו, כל 4 חודשים, תביא לי 10,000 שקל מהסכום שאני שמתי ושאני ארוויח והחווה תרוויח אני אחזיר את זה בחזרה. כאילו, אני, אני אמשיך שהחווה תעמוד
כב' השופטת: אדוני,
ת: על הרגליים,
כב' השופטת: אדוני, כל הדברים האלה שאתה מספר לנו הם מגובים במסמכים בכתב?
ש: לא.
כב' השופטת: יש מסמך בכתב
ת: לא, עומר
כב' השופטת: יש או אין?
ת: וגיא ואני ודביר עמדנו שם והוא אמר לי, תקזז לי את זה מזה, תחזיר לי." (ש' 14-26 בעמ' 28 לפרוט').
- מכל מקום, מר גיא הודה, הן בתצהירו והן בעדותו, כי הוא ניזון מפי הנתבע. בעדותו אישר כי לא ידוע לו איך פעלו הצדדים באשר לתוספת של 2,500 ₪, וכי הצהרותיו בעניין אינן מידיעה אישית (ש' 35-36, עמ' 6 לפרוט'). על כן, לא ניתן לקבוע ממצאים על סמך עדותו של מר גיא. נוסיף כי עדותו של מר גיא לא הותירה עלינו רושם אמין שכן הוא מסר כי משסירב הנתבע לבקשת דביר לקבלת תוספת/העלאה בשכר, אז ביקש דביר להשיב לו את כספי ההשקעה (ש' 26-28 עמ' 6, ש' 7-8 עמ' 8 לפרוט' 05/12/2024). משמע מר גיא שינה גרסה וטען כי דביר ביקש השבה של כספיו ולא הלוואה. באשר למר פרידמן ואי הבאתו לעדות, מדובר במחדל אשר פועל לחובת הנתבעים, שכן מצופה היה שהם יזמינו אותו לעדות על מנת לאמת את גרסת הנתבע.
- נציין כי בגרסת הנתבע עלו סתירות, אשר בהצטברותן משליכות על מהימנות ואמינות גרסתו, כפי שיפורט להלן. ראשית, בדיון המוקדם מיום 10/06/2021, הנתבע לא טען כלל כי תוספת השכר מהווה הלוואה, אלא טען כי מדובר בהחזר כספי ההשקעה לדביר מדי חודש ובלשונו:" הכסף הזה הוא הגיע במזומן, אני לא יודע מאיפה הביא אותו, שמרתי אותו בכספת ולאחר תקופה מסוימת הוא סיפר שיש לו בעיות כלכליות, נפגשנו והוא ביקש את הכסף הזה בחזרה. כל חודש החזרתי לו 2,500 ₪, אחרי שקיבל את הכל הוא ברח. כל ה- 96,000 ₪ הוחזרו ואפילו יותר" (ש' 11-14, עמ' 3 לפרוט', וגם עדות הנתבע, ש' 3-13 עמ' 29 לפרוט'). בסיכומיהם טענו הנתבעים כי מדובר ב"מעין הלוואה", כך שמהות התוספת לא הובהרה דיה מגרסאות הנתבעים.
- שנית, בתצהירו הנתבע טען כי "התובע נטל את כל כספי השקעתו מהחברה, זאת במשך תקופה בת קצת יותר משלוש השנים האחרונות להעסקתו כאשר משך מידי חודש 2,500 ₪ מכספים אלה" (סעיף 23 לתצהירו, ודבריו בדיון המוקדם מיום 10/06/2021, ש' -1413 עמ' 3 לפרוט'), ואילו בעדותו לפנינו טען, לראשונה, כי לא שולם לדביר סך של 2,500 ₪ מדי חודש אלא שולם סך של 10,000 ₪ כל ארבעה חודשים (ש' 16-18, עמ' 28 לפרוט'), וזאת בניגוד גמור להצהרות הנתבע בתצהירו ובדיון המוקדם.
- למעלה מהדרוש נבהיר כי הטענה כי החווה העמידה לדביר הלוואה מכספי השקעתו אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. לא ברור מדוע אם כך החווה לא השיבה לדביר את כספו במלואו, אלא העבירה לו, כנטען, מדי חודש סך של 2,500 ₪, או, כטענתה הכבושה, סך של 10,000 ₪ מדי 4 חודשים, כפי שהעיד הנתבע. כך גם לא ברור כיצד שכרו של דביר ירד במהלך תקופת העסקתו ולא נותר על כנו או עלה; ולא בכדי לא היו בפי הנתבע תשובות ענייניות לתמיהות ב"כ התובעים באשר לעניין זה (עמ' 24 לפרוט').
- כללו של דבר, הגענו לכלל מסקנה לפיה הסך של 2,500 ₪ ששולם לדביר במזומן, החל מחודש 01/2016 ועד סיום העסקתו מהווה חלק משכר עבודתו.
- באשר לקביעת גובה השכר הברוטו החל מחודש 01/2016, החלטנו לקבל את טענת דביר לפיה יש להעמיד את שכרו ע"ס 11,500 ₪ ברוטו, וזאת בהיעדר התייחסות או חישוב נגדי מטעם הנתבעים. נבהיר כי בהתאם לתלושי השכר 12/2011 - 02/2012, שכרו ברוטו של דביר עמד ע"ס של - 10,000 ₪ (8,500 ₪ נטו) כאשר ניכוי החובה עמדו ע"ס של כ- 1,500 ₪, על כן, נראה סביר כי שכר בסך 9,500 ₪ נטו יהיה שווה לסך של 11,500 ₪ ברוטו.
- שכרו של נועם: לטענת נועם שכרו עמד ע"ס של 5,468 ₪ בתקופת ההעסקה הראשונה; וע"ס 6,500 ₪ נטו בתקופת ההעסקה השנייה, השווה לסך של 6,900 ₪ ברוטו (סעיפים 4-5, 33 לכתב תביעה, סעיף 3 לתצהירו). לטענת הנתבעים שכרו של נועם בתקופת העסקתו השנייה עמד ע"ס של - 6,000 ₪ נטו כולל נסיעות (סעיף 10), וזאת כמדווח בתלושי השכר. הנתבעים הוסיפו וטענו כי הוצאות המחייה בהם נשאה החווה הינם חלק מתנאי שכרו של נועם (סעיף 66 לכתב ההגנה), מבלי לכמת או לעמוד על הסכום הנטען. בתצהירו טען הנתבע כי שכרו של נועם נע "במהלך השני" בין 5,780-6,500 ₪ ברוטו (סעיף 74).
- ואשר להכרעתנו - לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר בתיק, הגענו למסקנה לפיה תלושי שכרו של נועם שיקפו את השכר שסוכם ושולם לו בפועל, אשר עמד בתקופת ההעסקה השנייה ע"ס של 6,000 ₪ נטו, סך של כ- 6,500 ₪ ברוטו כפי שעולה מהתלושים. ערים אנו כי בהיעדר הודעה על תנאי העסקה הנטל להוכיח גובה השכר ששולם הינו על הנתבעים, אולם נחה דעתנו כי הנתבעים עמדו בנטל זה.
- ראשית, טענתו של נועם כי קבל סך של - 6,500 ₪ נטו אינה עולה בקנה אחד עם תשלום סך של - 12,000 ₪ ביום 19/04/2019 עבור שכר החודשים 1,2/2019 ותשלום סך של 6,000 ₪ ביום 23/05/2019 עבור שכר חודש 03/2019 (ר' העברות בנקאיות שצורפו כנספח ו' לתצהיר נועם), וזאת בשים לב כי נועם אישר בפנינו כי לא קיבל תשלומים במזומן מעבר לאלה שתועדו בתלושי השכר (ש' 19-23, עמ' 47 לפרוט'). שנית, עיון בחישוב שערך נועם ברכיב הפנסיה הנתבע, מלמד כי נועם אמץ את השכר הברוטו המדווח בתלוש; ואנו מסיקים מכך כי אינו מכחיש כי שכרו הינו בהתאם לעולה מתלושי השכר. שלישית, נועם העמיד שכרו הקובע בתקופת ההעסקה הראשונה בהתאם לתלושי שכר; ולא הסביר מדוע יש לסטות משכרו הקובע בתלושי השכר בתקופת ההעסקה השנייה.
- למען הסר ספק נציין כי לא נעלמו מעיניו טענות הנתבעים שהעלו לראשונה בתצהירם לפיה רכיב הנסיעות שדווח בתלושי השכר של נועם; שולם בגין הבראה ודווח בשגגה כנסיעות. אכן, התרשמנו כי רכיב הנסיעות שדווח בתלושי השכר ע"ס 500 ₪ הינו תשלום פיקטיבי, מאחר ועד שנת 2019 התגורר נועם בחווה ולכן לא נזקק לנסיעות; אך כפי שיפורט בהמשך לא שוכנענו כי מדובר בתשלום דמי הבראה, על כן מדובר בחלק בלתי נפרד משכרו של נועם.
- כללו של דבר, הגענו לכלל מסקנה לפיה שכרו של נועם הוא כפי שעולה מתלושי השכר, הן בתקופת ההעסקה הראשונה והן בתקופת ההעסקה השנייה.
נסיבות סיום ההעסקה של התובעים ושאלת הזכאות לחלף הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים
- אין חולק כי התובעים התפטרו באותו מועד ומאותן נסיבות, כשלנתבעים אותן טענות, כמעט, ביחס לנסיבות סיום ההעסקה. הצדדים חלוקים ביחס לנסיבות סיום ההעסקה, וכפועל יוצא בשאלת הזכאות להודעה מוקדמת ולפיצויי פיטורים.
- לטענת התובעים, בחודש 10/2019 התפטרו בדין מפוטרים, זאת לאחר שהחווה החלה להלין את שכרם ושכר יתר העובדים, הפסיקה לשלם לספקים, הפסיקה להפקיד לקופת הפנסיה ולא שילמה להם זכויות קוגנטיות המגיעות להם מכוח צווי ההרחבה בענף החקלאות (דביר: סעיפים 10-15 ו- 33-42 לתצהירו, סעיפים 49-66 לסיכומיו, נועם: סעיפים 12-19, 33-42 לתצהירו, סעיפים 44-61 לסיכומיו). מנגד, לטענת הנתבעים דביר הודיע לנתבע כי הוא מתפטר מהנימוק שהעבודה אינה מתאימה לו, וכי התברר בדיעבד כי מדובר במעשה מתכונן, שמטרתו להתחמק מהשתתפות דביר בהפסדי החווה כמתחייב מהסכם השותפות אשר נכרת בין הצדדים, אשר הצדדים חלוקים לגבי מהותו וכריתתו, ואליו נתייחס בהמשך (ר' סעיפים 40-45 לתצהיר הנתבע). על כן עתר הנתבע בתצהירו, לראשונה, לשלילת פיצויי פיטוריו מדביר, לרבות אלה שהופקדו בקופת הפיצויים לאור מעשי גניבה, גרימת נזקים והפרת חובת האמון (סעיפים 46-62 לתצהיר). באשר לנועם, לטענת הנתבעים הוא נטש את העבודה לאחר שהתגלה לנתבע כי נועם נעדר מהעבודה בחודשים 01-05/2019, ללא ידיעתו והסכמתו, ואף קיבל שכר עבודה מלא בגינם (סעיפים 44-46 לתצהיר הנתבע). הנתבעים הכחישו כי נועם התפטר בדין מפוטר ועתרו, לראשונה וכבעניינו של דביר, לשלילת פיצויי פיטורים, לרבות הסכומים שהופקדו בקופה, וזאת נוכח עבירות משמעת כבדות ונזקים שהתגלו במהלך תקופת העסקתו של נועם (סעיפים 35-53 לתצהיר הנתבע).
- המסגרת המשפטית - סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".
- בהלכה הפסוקה נקבע כי על עובד המבקש לראות בהתפטרותו כפיטורים, כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, עליו רובץ הנטל להוכיח קיומה של "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או שהתקיימו "נסיבות אחרות... שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו", וכן להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, תוך שנתן התראה סבירה למעסיק על כוונתו להתפטר, אשר מאפשרת הזדמנות סבירה על מנת שהמעסיק יתקן את אותה הרעה/נסיבות. בנוסף, נפסק אי מתן התראה כאמור לא ישלול את הזכאות לפיצויי פיטורים, כאשר ברור כי אין באפשרות המעסיק, או אין בכוונתו, לפעול לתיקון האמור [ר' ע"ע (ארצי) 60018-12-14 יורדאו אסמרא - שאען אחזקות בע"מ, מיום 29/09/2016, להלן - עניין אסמרא].
- באשר לשאלה מהן אותן "נסיבות אחרות", ואשר רלוונטיות לעניינם של התובעים, נפסק: "... מונח זה פורש כמתייחס "לנסיבות הקשורות למעביד או לגורמים אחרים הקשורים במקום העבודה". בהקשר זה, נפסק מפי הנשיא אדלר, בעניין אמי מתו"ם כהאי לישנא: "הרעיון הגלום בהוראות סעיף 11(א), הוא מתן אפשרות לעובד לעזוב את מקום עבודתו, מבלי להינזק, כאשר מתרחש במקום העבודה דבר מה המצדיק, באופן אובייקטיבי, את עזיבתו...כאשר העובד מחליט לעזוב 'מחמת נסיבות אחרות שביחסי העבודה...' הסיפא לסעיף 11(א) לא כוללת הוראה ביחס לטיבן של אותן נסיבות, קרי, האם גם עליהן להיות מוחשיות או משמעותיות. משכך, נדרש בית הדין למלא את החסר ולצורך כך, עלינו לפנות לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית בכלל ושל משפט העבודה, בפרט." [ההדגשות הוספו - א.א.] בחינת הדברים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית, "אם כי זו מתרגמת בהכרח, גם להרגשה הסובייקטיבית של העובד"" [ע"ע (ארצי) 29196-11-17 אינה דוקטור - קלינור שירותים לישראל בע"מ, מיום 25/03/2019].
- בנוסף, בעניין אסמרא לעיל נפסק "שעובד הועסק במשך כל תקופת עבודתו תוך פגיעה בזכויות קוגנטיות, ואפילו הסכים לכך. בנסיבות שכאלה אין לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, אף אם לא כרוכה בכך "הרעה מוחשית" בתנאי העסקתו, ויש לראותן כעונות על דרישת הסעיף".
- עוד נפסק כי: "אם במהלך תקופת העבודה לא שולמו לעובד זכויותיו מכוח החוק, הסכמים קיבוציים או צווי הרחבה והעובד לא העלה טענה בעניין זה, בין בשל אי ידיעה על זכויותיו ובין מכל סיבה אחרת, כגון חשש לאבד את מקום עבודתו, העובד אינו חייב להמשיך להשלים עם התנהלות זו של המעביד, וזכותו להתפטר על פי לסעיף 11 לחוק פיצויי פיטורים, גם אם לא חלו שינוי או הרעה בסמוך למועד התפטרותו מעבודה. התנהלות המעביד, אי כיבוד זכויותיו של העובד, מהווה "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו עובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". לפיכך, ככל שהעובד מתפטר עקב אי כיבוד זכויותיו, וניתנה התראה למעביד (או חל החריג למתן התראה למעביד) העובד יהיה זכאי לפיצויי פיטורים על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים" [ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ, מיום 10/06/2013].
- באשר למתן התראה והתקיימות החריג לאי מתן התראה, נפסק: "ככל שהפגיעה בזכויותיו של העובד חמורה יותר, ופרושה על פני תקופה ארוכה יותר, כך תגבר ותתחזק ההנחה שבחוק כי אין לדרוש ממנו להמשיך להיות מועסק באותם התנאים. בהנחה זו, הטמונה בהוראת הדין, יש כדי להשליך על רמת ההוכחה הנדרשת מן העובד להוכחת תנאי הזכאות לפיצויי פיטורים לפי הוראת הסעיף. על כן, ככל שהפגיעה בעובד חמורה יותר, ופרושה על פני תקופה ארוכה, כך מן הסתם יידרש העובד לרמת הוכחה פחותה יותר. מכאן גם החריג כפי שנקבע לתנאי השלישי לזכאות לפי הוראת סעיף 11 לחוק לפיו "אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת" (ראו לעיל בעניין טכנובר. ההדגשה שלי, ר.ר.). וכך בפרשת דורי הובהר כי: "כלל הוא כי מוטלת חובה על העובד למסור למעסיק התראה על כוונתו להתפטר מחמת הרעת תנאי עבודה, אולם לפנינו חריג לכלל ... במקרה שבו הסיכוי שההרעה המוחשית בתנאי העבודה תבוטל הוא מזערי, לא מוטלת על העובד חובת להתרות בפני המעסיק על כוונתו להתפטר. ... יתרה מזו, יש לראות את התפטרותם זו כ"פיטורים", על שום שנבעה מאי-תשלום שכרם משך זמן ממושך" (פרשת דורי, שם, ההדגשה שלי ר.ר." (עניין אסמרא שלעיל).
- דיון והכרעה - בראי ההלכה הפסוקה, ולאחר בחינת העדויות, טענות הצדדים וכלל החומר אשר בתיק, הגענו למסקנה לפיה עלה בידי התובעים להוכיח כי התפטרו בדין מפוטרים, ומכאן הם זכאים לפיצויי פיטורים. וננמק.
- התנאי הראשון - נסיבות שאין לדרוש מהעובד להמשיך בעבודתו: באשר לאי תשלום זכויות קוגנטיות - הוכח כי לא שולמו לתובעים זכויות מכוח צווי ההרחבה בענף החקלאות, אשר, וכאמור לעיל, הצדדים אינם חלוקים על תחולתו על מערכת יחסי העבודה ביניהם, וזאת מתחילת העסקתם ועד סיומה, ואין חולק כי משנת 2016 הפסיקה הנתבעת להפקיד כספים לקופות הפנסיה והפיצויים, ודי בכך על מנת לקבוע כי מתקיים התנאי הראשון, וכי מדובר בנסיבות שאין לדרוש מהתובעים להמשיך בעבודה.
- נבהיר כי טענת הנתבעים כי השכר ששולם לתובעים גבוה מהשכר התעריפי, וכולל את הזכויות המגיעות להם מכוח צווי ההרחבה (סעיפים 52, 66 ו- 81 לכתב הגנה בתביעת דביר, סעיף 56, 67 ו-79 לכתב הגנה בתביעת נועם), דינה דחייה, כפי שיפורט בהמשך. זאת ועוד, לא ייחסנו משקל לכך שתלושי השכר או חלקם עמדו בפני התובעים במהלך תקופת העסקתם, שכן אין נפקות לידיעת או הסכמת התובעים, כמבואר בהלכה שהובאה לעיל.
- באשר לטענה בדבר אי הפקדת כספים לקופת הפנסיה והפיצויים כמתחייב - אין חולק כי הנתבעת פתחה קופות עבור התובעים, אליהן הופקדו תגמולי פנסיה ופיצויים. עיון בדוחות כלל פנסיה וגמל מלמד כי לדביר הופקדו כספים עד וכולל חודש 01/2015 (נספח ב' לתצהיר דביר), ואילו לנועם הופקדו כספים בתקופת העסקתו הראשונה עד לחודש 03/2014 (נספח ב' לתצהיר נועם). אין חולק כי החווה הפסיקה להפקיד כספים לקופת הגמל של דביר מחודש 02/2015 ועד סיום העסקתו, ואילו לנועם לא הופקדו כספים כלל בתקופת העסקתו השנייה (ר' גם בתביעת דביר: סעיפים 64 ו-73 לכתב ההגנה, סעיפים 78-86 לתצהיר הנתבע. בתביעת נועם : סעיפים 65 ו- 73 לכתב ההגנה, סעיפים 67-73 לתצהיר הנתבע). הסברי הנתבעים באשר לאי הפקדת כספים לקופה לא הניחו את דעתנו, כפי שיפורט להלן.
- ראשית כל, אנו מבכרים את גרסת התובעים באשר למחדל להפקדת כספים לקופת הפנסיה על פני גרסת הנתבעים. התובעים הכחישו באופן נחרץ את טענות הנתבעים כי התובעים הם אלה אשר ביקשו להפסיק את ההפקדות, וגרסתם לא התערערה. גרסת התובעים לפיה פנו לנתבע על מנת לברר מדוע הפסיקה החווה להפקיד כספים לקופת הפנסיה, לא נסתרה ונתמכה בהתכתבויות בין דביר והנתבע (סעיפים 21-25 לתצהיר דביר, נספחים ג',ד' לתצהיר דביר, סעיפים 24-26 לתצהיר נועם).
- מקובלת עלינו עדותו של דביר באשר לבקשה להחלפת הסוכן להבדל מהפסקת ההפקדות, כטענת הנתבעים, בה מסר:
"ש: תגיד בבקשה למה ביקשת לעבור לסוכן פנסיה אחר?