"ברצוני להדגיש שאילו מדובר היה באיסור בעל צביון דתי טהור או מכריע, כי אז הייתי נוטה לקבל את הטענה של בא-כוח המערער שזו חריגה מתחום הסמכויות אשר סעיף 249(20) מעניק לעיריה. אולם לתשעה באב אין רקע דתי טהור או מכריע. צביונו מעורב והפן הלאומי אינו נופל במשקלו מהדתי שבו, ולעניין האיסור נשוא הדיון - אולי אף עולה עליו, שהרי בידוע כי לפי ההלכה אין מניעה לעבוד בליל תשעה באב (או בתשעה באב עצמו). עובדה זו מעבירה את מרכז הכובד לאספקט הלאומי חילוני. אכן, כרוכה בכך הגבלת חופש העיסוק, אולם זו התוצאה בכל מקרה, כולל המקרים הרגילים, בהם קובעת העיריה שעת סגירה לעסק. בהתחשב במשמעותו המיוחדת הלאומית-חילונית של תשעה באב, אין לומר שההגבלה מעבר לרגיל ביום 'פלוני' זה אינה מוצדקת או אינה סבירה..." (דברי השופטת בן-פורת).
וכן ראה דברי כב' השופט י' כהן, בעמ' 391:
"תשעה באב נתחייד בקדושתו במסורת ישראל, לא בעניין דתי דווקא, אלא כנושא בעל מהות יהודית כללית".
וזו הייתה גם דעתו של בית-המשפט המחוזי בע"פ (ת"א) 1925/86 עירית תל-אביב-יפו נ' קולנוע דקל בע"מ ואח' [21].
על הערך הלאומי של ימי זיכרון כמו תשעה באב ועל החשיבות הערכית של תאריכים מעין אלו בזיכרון הלאומי הקולקטיבי של עם ישראל עמדו לא רק בתי-המשפט אלא גם מנהיגים והוגי דעות, לאו דווקא דתיים. הוגי דעות הכירו מאז ומתמיד בחשיבותה של מסורת ישראל בתפקידה המלכד והמאחד של המסורת בחיי העם היהודי והבינו שמושגים כגון שבת, תשעה באב, איסור אכילת חזיר - יש להם חשיבות לאומית עצומה, מעבר לחשיבותם מבחינה דתית. להלן מספר דוגמאות:
ברל כצנלסון (1944-1887) מורה-מנהיג של תנועת העבודה הציונית, הוגה-דעות וסופר, שלא היה יהודי "אדוק" שמע, בשנת תרצ"ד, כי אחת מתנועות הנוער "קבעה את יציאת חבריה למחנה הקיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שיעבודו ואת מרי גלותו", ישב וכתב מאמר שקרא לו בשם "חורבן ותלישות". המאמר פורסם ברבים ולאחר מכן קובץ גם בכתבי ברל כצנלסון (כרך ו) [29],
בעמ' 367-365.
ברל כתב, בין השאר, כי אין להעלות על הדעת שמישהו מאנשי תנועת הנוער קבע את היציאה לטיול השנתי במתכוון בתשעה באב, אבל:
"אי ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער".
בהמשך הוסיף המחבר המלומד וכתב:
"מה ערכה של פריחה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא. כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת תקומה לולא היה עם ישראל שומר בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן?... אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום-הזכרון... לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר לא הרצל ולא נורדאו... ויהודה הלוי לא יכול היה ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא יכול היה לכתוב את 'מגילת האש'" (ההדגשות שלי - י' פ').