רשימתו של ברל כצנלסון הנ"ל [29] עוררה ויכוחים נרגשים ועל-פי מאמר שכתב בעיתון "דבר" ביום י"ד באב תרצ"ד המבקרים ניסו להכות אותו בכל מיני שוטים וטענו נגדו.
"הכיצד ה'שולחן ערוך' אינו אוסר יציאה למחנה בתשעה באב ואתה אוסר? ואני אומר יתכן שה'שולחן ערוך' יתיר וסוציאליסט יהודי יחמיר".
מכאן אנו למדים עד כמה היה חשוב לברל כצנלסון החילוני הסמל שמסמל יום האבל של תשעה באב מבחינה לאומית.
דברים אלו יפים כמובן, גם לעניין איסור מכירת חזיר שההתנגדות למכירתו ואכילתו הפכה, כפי שהזכרתי לעיל, לסמל לאומי.
חיים ארלוזורוב (1933-1899), ממנהיגי הפועלים בא"י-פלסטינה ומדינאי ציוני, התייחס אף הוא לחשיבות הלאומית של תשעה באב במאמר שכתב בתר"ץ1930-, שקטע ממנו פורסם בספר "ילקוט תשעה באב", בעמ' 138, באומרו:
"תשעה באב הוא יום האבל הגדול ביותר של האומה. היש בעולם דבר איום ונורא מאומה שלמה המאבדת חירותה, שתאבד לה האפשרות לפתח בחירות את עצמאותה, את תרבותה, את מסורתה ואת האידיאלים שלה... אם לא יעלה בידינו לאחד את הגוף של היהדות באיזו דרך שהיא אז נחרץ כליונו של עם התנ"ך... תשעה באב הוא יום הפורענות של עם ישראל, יום הזכרת נשמות של גורלו".
גם אשר גינצבורג, הידוע יותר בשמו אחד-העם (1927-1856), מנהיג ציוני, פובליציסט ופילוסוף עברי התייחס לתשעה באב במאמרו "שבת וציונות" [30], שפורסם בסיוון תרנ"ח (1898), לפני 101 שנים, ב"השלח" כנכס לאומי בחיי העם היהודי וכתב, בין השאר, את הדברים המאלפים הבאים:
"רואים אנו אנשי שם, חוקרים חופשים, הרחוקים מאמונה, המודים בפה מלא, שהם עצמם אינם שומרים לא את השבת ולא את שאר חוקי הדת - יוצאים בכל זאת להגן בכל כוחם על השבת בתור אינסטיטוציא היסטורית של כלל האומה, ובלי כל צל של הצביעות הדתית, שהיתה תופסת לפנים מקום גדול בוכוחים כאלו, רק מטעמים לאומיים בלבד, אינם מסכימים אפילו להוסיף 'שבת שנית של גלויות': וכי יש לך ראיה גדולה מזו על התעוררות 'הרגש היהודי', הלאומי, בין אחינו שבמערב גם מחוץ למחנה הציוניים?
אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת - אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עמו. מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוכל בשום אופן - אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים - לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכא'. אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל החזירה להם את 'נשמתם' וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של 'חמריות' ושפלות מוסרית ושכלית. ועל כן בוודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על 'מתנה טובה' זו, ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה".