העולה מן המקובץ ש"בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם..." (משלי, כט, יח [ג]) - במילים אחרות אומה שיש לה הישגים חומריים בלבד ללא אידיאלים - סופה להתנוון.
בדומה לדעות שהשמיעו, כאמור לעיל, פובליציסטים ופילוסופים עבריים ביחס לשבת, לתשעה באב ולאכילת חזיר - גם בית-המשפט העליון התייחס בפסקיו, לא אחת, לערך הלאומי ולחשיבות של ערכים כגון שבת, תשעה באב ואיסור מכירת חזיר.
לעניין החזיר נכתב למשל בבג"ץ 103/65 גורנשטיין ואח' נ' שר הפנים ואח' (להלן - עניין גורנשטיין [6]), בעמ' 622 כי:
"הסלידה העמוקה של רוב תושבי הארץ, למנוע דריסת רגל של החזיר... ששימש מימי קדם סמל לטומאה ולשנאת ישראל".
וכן ראה דברי השופט זילברג בבג"ץ 163/57 לובין נ' עירית ת"א-יפו (להלן - עניין לובין [7]), בעמ' 1067 ש"המחוקק הישראלי בתתו את חוק ההסמכה שווה לנגדו, כנראה בעליל, את 'היחס המיוחד' שיש לאדם מישראל כלפי טומאת החזיר".
הגבלת זכויות במסגרת סעיף 4 לחוק-יסוד: חופש העיסוק או סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - מטעמים לאומיים אפשרית, גם לאור העובדה שבתולדות העם היהודי הצטרפו היסוד הלאומי והיסוד הדתי ובין שני יסודות אלו נוצר קשר שלא ניתן להפרידו ובשים לב לכך שבמשך ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי נשא העם אופי של לאום-דת, שני יסודות הכרוכים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה - דברי הנשיא אגרנט בבג"ץ 58/68 שליט ואח' נ' שר הפנים ואח' [8], בעמ' 581-580.
הנה-כי-כן גם לפני חקיקת חוקי היסוד לא הייתה כל מחלוקת בקרב הפוסקים כי ערכיה של המדינה הינם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.
כלל ברזל זה מצא את ביטויו בחוקים רבים לבד משני חוקי ההסמכה שנזכרו לעיל; וכוונתי, למשל לחוק השבות תש"י1950-, חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א1951-, חוק חג המצות (אסורי חמץ) תשמ"ו1986-, פקודת מאכל כשר לחיילים, תש"ט1948-, חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ"ג1983-, סעיף 18(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח1948- שקבע כי יום השבת וחגי ישראל הינם ימי המנוחה הרשמיים של המדינה. בעניין אחרון זה אצטט דברים שכתב כב' השופט א' לוי בע"פ (ת"א) 1925/86 הנ"ל [21], בעמ' 145:
"עינינו הרואות, שהמחוקק הראשי סבור היה שיש להעניק יום מנוחה לעובד, וכשנדרש לבחור באחד מימי השבוע בחר ביום השבת דווקא. המחוקק פעל מנימוקים סוציאליים ובחר ביום השבת, כי קיימת תמימות דעים בקרב בני העם היהודי, כי היום הראוי לכך הוא יום השבת. והרי, הסברה היא, שהציבור ברובו חילוני, ולפיכך בחירתו את יום השבת לא נבעה מהציווי הדתי וההסבר לכך הוא, איפוא, שבמשך דורות הפך יום השבת לנכס לאומי-חברתי-תרבותי, עד שאין עוד עוררין על היותו יום המנוחה של העם.