נתון מסוג זה, בהנחה שיש בו כדי לתמוך בהגנת המערערים, לא ניתן להביא במסגרת הסיכומים אלא יש להוכיחו בראיות כשרות ולסניגור לא הייתה רשות לצטט את הנתון הזה בסיכומיו.
בית-משפט קמא בחן את חוק העזר לאור הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק ואת השאלה אם חוק העזר פוגע בזכות מוגנת של המערערים, וקבע כי "אין ספק כי חוק העזר מגביל את עיסוקם של אלה הרוצים למכור בשר חזיר... מלבד הפגיעה בחופש העיסוק קיימת בחוק העזר פגיעה בחופש המצפון בכך שאזרח אשר אינו שומר מצוות אינו יכול לממש את זכותו בכל הנוגע לרכישת בשר חזיר". לאור המסקנה הנ"ל החליט בית-המשפט לבדוק אם הפגיעה בזכויות הנ"ל מותרת לפי "סעיפי ההגבלה" בחוקי היסוד ואם חוק העזר הולם את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - ואם חוק העזר בא לשמור רק על ערך דתי או שמא מדובר בחוק הכולל, מעבר לאספקט הדתי, גם ערך לאומי "ואז אולי מושגות שתי המטרות גם יחד באשר לסעיפי המטרה של חוק היסוד".
בית-משפט קמא הדגיש כי "במלאכת הפרשנות של המושגים יהודית ודמוקרטית (המופיעות בשני חוקי היסוד) יש לשאוף למציאת המכנה המשותף..." ולבחור "בפרשנות אשר תיישב ככל הניתן בין מושגים שונים הנמצאים בחוקי היסוד".
בית-משפט קמא ציין כי בספר ויקרא יש רשימה ארוכה של בעלי חיים האסורים באכילה וכי "החזיר איננו האיסור החמור ביותר...". מדוע אפוא "נטפלו" דווקא לחזיר? אין זאת אלא שהסיבה איננה רק דתית-הלכתית. הסיבה לכך, משיב בית-המשפט, הינה היסטורית-לאומית "ומכאן שטענה בדבר כפיה דתית לנוכח חוק זה אינה טענה נכונה שכן נושא החזיר חצה את גבולות האיסור הדתי ומשמעותו רבה וסימלית אף בליבם של יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות ואפילו שאינם מקפידים על דיני הכשרות. לא מעטים הם האנשים אשר לא מקיימים תורה ומצוות ואף אוכלים אוכל לא כשר אך ימנעו עצמם מלהביא לפיהם בשר החזיר".
לאחר בחינת משמעות הדיבר "ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" המופיעה בחוקי היסוד הנ"ל, קובע בית-משפט קמא כי "מאחר ועסקינן לא רק בחוק שיש לו אספקט דתי אלא גם לאומי הרי שלשיטתי, חוק זה עונה הן על היסוד של ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית והן על הערך של מדינה דמוקרטית".
בית-משפט קמא בדק גם אם חוק העזר נועד לתכלית ראויה ולעניין זה הביא את דבריו של כב' השופט ברנזון בבג"ץ 129/57 מנשי נ' שר הפנים, עירית תל-אביב-יפו ואח' (להלן - בג"ץ מנשי [1]), בעמ' 223, שכתב כי: