פרופ' א' ברק, במאמרו "פרשנותם של חוקי-היסוד" [28] מדגיש כי הערכים שעליהם מבוססים חוקי היסוד אינם ערכים אישיים של הפרשן:
"אלא ערכיה הלאומיים של האומה: 'זו אקסיומה ידועה שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו' (דברי השופט אגרנט בבג"ץ 73/53 חברת "קול העם" נ' שר הפנים, פ"ד ז 871.
'מערכת החיים הלאומיים' מהווה מקור לערכים ולעקרונות שהחוקה מבקשת להגשים... הם נשאבים בחלקם מהנסיון ההסטורי של עם, מהשקפותיו החברתיות והדתיות, מהמסורת שלו ומהמורשת שלו".
מהן אם כן ההשקפות החברתיות, הדתיות ומהו הניסיון ההיסטורי שבגללם נאסר במסורת ישראל לאכול חזיר?
מקורו של האיסור בפרשת שמיני, בספר ויקרא, יא ז [א] (וכן בפרשת ראה, ספר דברים יד, ח [ב]) שם נכתב -
"וְאֶת-הַחֲזִיר כִּי-מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשׁסַע שֶסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא-יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם".
בפרשות שמיני וראה מונה התורה שמות וסוגים של בעלי חיים (בקר, בעלי כנף ודגים) האסורים למאכל. חלק מבעלי החיים נזכרים בשמותיהם וחלק על-פי תכונותיהם. מדובר אם כן במאות אם לא באלפי סוגי בעלי-חיים, אולם במסורת ישראל נתייחדה לאיסור לאכול חזיר חשיבות עליונה וכל כך למה? מי שאוכל חזיר צפוי לעונש מלקות "בלבד" - אנציקלופדיה תלמודית (כרך י"ד), בעמ' תרס"ט, ערך "חיובי מלקות" [31] אולם עונשו של אוכל חזיר אינו דומה בחומרתו, למשל, למי שאוכל דם. בספר ויקרא, יז, יד [א] נאמר: "...דַּם כָּל-בָּשָֹר לֹא ת.אכֵלוּ כִּי נֶפֶש כָּל-בָּשָֹר דָּמוֹ הוא כָּל-א.כְלָיו יִכָּרֵת".
מדוע אם כן, חרף העובדה שעל אכילת דם נענשים בכרת - ואוכל חזיר לא צפוי לעונש כה חמור - התייחסה המסורת בחומרה כה רבה לאוכלי חזיר? התשובה לכך מצויה במישור הלאומי - ויסודותה בהיסטוריה של עם ישראל - לאירוע שהתייחס בשנת 167 לפני הספירה.
על מה שאירע באותה שנה כותב מחבר הספר תולדות עם ישראל [25], בעמ' 195:
"בשנת 167 לפה"ס עשה אנטיוכוס מעשה מכריע: אסר את קיום מצוותיה של דת ישראל בארץ יהודה... השלטונות אף כפו על האוכלוסיה היהודית פולחנים אליליים ומאכלות אסורים, בראש ובראשונה אכילת בשר חזיר, בית המקדש חולל, ומכאן ואילך נקרא עליו שמו של זאוס האולימפי.
הפוליתיאיזם נחשב בדרך כלל סובלני לפי מהותו, ואנטיוכוס עצמו לא נקט בשיטה של כפיה דתית כלפי אומות אחרות ברחבי ממלכתו... רק את הדת היהודית רדף בחמת זעם..." (ההדגשות שלי - י' פ').