לנוכח האמור, אף אם אניח, לצורך הדיון, כי היה מקום לקבל את הפרשנות המגולמת בסעיף 4א(5) לנוהל לסעיף 2 לחוק תעודת זהות, הרי שבסתירה בינו לבין סעיפים 68-67 לחוק המעצרים ידם של האחרונים על העליונה. זאת, הן משום שאלו נחקקו מאוחר יותר (בשנת 1997, לעומת שנת 1982 שאז נחקק חוק תעודת זהות); הן משום שהוראות אלו בחוק המעצרים קובעות באופן מיוחד ומפורש את נוסחת האיזון של "יסוד סביר לחשד", בעוד שסעיף 2 לחוק תעודת זהות לשונו כללית ושותקת בעניין הנסיבות שבהן תקום הסמכות המוקנית בו, וממילא נוסחת האיזון המיוחסת לו בסעיף 4א(5) לנוהל לא משתקפת מלשונו.
עם זאת, יודגש כי הדברים נאמרים אך למעלה מן הצורך, לנוכח ההלכה שלפיה כללים אלו להכרעה בין הוראות חקיקה סותרות יופעלו רק בהיעדר אפשרות למנוע את הסתירה לכתחילה באמצעים פרשניים (ראו, מני רבים: עע"ם 1207/15 רוחמקין נ' מועצת העיר בני ברק, פס' 5 [נבו] (18.8.2016); בג"ץ 6299/21, שם; עניין חוק הלאום, שם; ברק - תורת הפרשנות הכללית, שם). בענייננו, כמבואר לעיל, כללי הפרשנות עצמם מובילים למסקנה, שלפיה אין לייחס לסעיף 2 לחוק תעודת זהות את הפרשנות המיוחסת לו בסעיף 4א(5) לנוהל, פן תרוּקן מתוכן נוסחת האיזון שנקבעה בסעיפים 68-67 לחוק המעצרים.
- מסקנה זו מקבלת משנה תוקף, בהינתן שחוק המעצרים נועד להסדיר את דיני המעצר והעיכוב בישראל, תוך קביעת נקודות איזון בין הצורך ליתן למשטרה כלים לביצוע תפקידיה לבין הצורך להגן על זכויות אדם (ראו, למשל: דברי ההסבר להצעת חוק המעצרים, עמ' 306, 328; עניין טבקה, פס' 36) - תכליות אשר ניצבות כאמור אף ביסוד סעיף 2 לחוק תעודת זהות. חשיבותה העקרונית של מערכת איזונים זו בחוק המעצרים באה לידי ביטוי מפורש בסעיף 1(ב) לחוק זה, שלפיו "מעצרו ועיכובו של אדם יהיו בדרך שתבטיח שמירה מרבית על כבוד האדם ועל זכויותיו". בהמשך לעיקרון זה שקבע המחוקק, הוראותיו הספציפיות של חוק המעצרים נועדו לקבוע את נקודות האיזון הפרטניות בסוגיות המוסדרות במסגרתן, במטרה למנוע פגיעה בלתי מידתית בזכויות (ראו, למשל: בש"פ 1000/05 חסיד נ' מדינת ישראל, פס' ח(2) [נבו] (1.3.2005); חיה זנדברג פירוש לחוק המעצרים 34 (2001) (להלן: זנדברג)). כמו כן, באמצעות העיקרון שנקבע בסעיף 1(ג) לחוק המעצרים, שלפיו "הוראות חוק [המעצרים - י"ו] יחולו על מעצר ועל עיכוב לפי כל חוק, אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות", ביטא המחוקק עמדתו כי האיזונים שנקבעו בהסדרי חוק המעצרים עולים בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: חוק היסוד), ולפיכך ראוי שיחולו גם על סמכויות מעצר ועיכוב שנקבעו בחוקים אחרים (ראו: זנדברג, שם).
- אשר לענייננו, בסעיפים 68-67 לחוק המעצרים נקבע כאמור במפורש, כי לצורך בירור זהותו של חשוד בביצוע עבירה או של עד לביצוע עבירה, נדרש לעמוד ברף של "יסוד סביר לחשד". בקביעה זו ביטא אפוא המחוקק עמדתו הברורה, כי רף זה מאזן נכונה בין הצורך ליתן כלים ביד המשטרה לביצוע תפקידיה, לבין חשיבות ההגנה על זכויות הפרט, ומגשים את עיקרון הפגיעה המידתית הקבוע בחוק היסוד; וכי זהו הרף שצריך לחול על הפעלת סמכות לדרוש הזדהות במערכת הנסיבות הנדונה. כאמור, אין מקום לעקוף נוסחת איזון זו באמצעות פרשנות מרחיבה יתר על המידה של סעיף 2 לחוק תעודת זהות.
- הדברים אמורים ביתר שאת, על רקע העובדה שסוגיית הרף הנדרש להפעלת סמכויות לעיכוב חשוד או עד, הקבועות בסעיפים 68-67 לחוק המעצרים, נדונה לעומק במסגרת הליך החקיקה.
כך, במסגרת הצעת חוק המעצרים הוצע במקור רף שונה בסוגיה האמורה, כשזהו הנוסח שהוצע לסעיף 67 לחוק המעצרים (שם, בעמ' 327):