אשר לתכלית הפרשנות, לא אחלוק על האמירה "שעיקר העיקרים בפירושו של חוק הוא גילוי הכוונה המונחת ביסודה ויישומה הלכה למעשה". ארחיק לכת ואומר: עיקרי-יסוד יורונו כי לא ניתן לחלוק על עיקרון-יסוד זה. הנה-כי-כן, בשיח בין בני-אדם נבקש לגלות איש את כוונת רעהו, שרק כך נבין איש את אחיו. כך בשיח על-פה; כך בשיח בכתב; כך בפירושו של חוק. ואולם, גם בהניחנו כי עיקר הוא בכוונה ובתכלית, עדיין נותרת שאלת היחס בין לשון החוק לבין "כוונת החוק" ו"תכלית החוק". ושאלה זו שאלה מורכבת היא. שכן לגילויה של הכוונה עלינו לקרוא טקסט; טקסט מורכב ממילים ומצירופי-מילים; ועד שנוכל לרדת לחיקרה של כוונה שומה עלינו להבין את המילים ואת צירופי המילים. לשון אחר: "כוונת החוק" תיגלה לנו מבעד למילים ולצירופיהן. כפרוזדור המוליך אל טרקלין כן הן המילים וצירופי-המילים המוליכים אל הכוונה והתכלית. הנשף הוא בטרקלין אך לא תבוא אל הנשף אלא אם תעבור בפרוזדור. לא תדע תכליתו של חוק אלא אם ידעת לשון, כשם שלא תבוא אל הקומה השנייה אלא אם עברת את הקומה הראשונה. מדברים אנו במילים ובצירופי-מילים וכוונתנו היא, כמובן, למובנם של המילים ושל הצירופים (ההדגשה במקור - מ' ח').
- יתר-על-כן - וכאן עיקר - מתקשים אנו לקבל את הקביעה כי לשונו של חוזה לעולם אין היא "ברורה". לא כך מתנהלים חיי היומיום. שותפים אנו דווקא להנחה ההפוכה "שיש בעולמנו טקסטים (בכתב ובעל פה) ברורים" (פרידמן, חוזים, 233). הלשון - לשון משותפת היא לכולנו. חולקים אנו אותו מילון - מילון כתוב המונח על מדף ומילון שאינו כתוב והוא בראשנו - מילון המורה אותנו פירושן של מילים ומשמעותם של ביטויים בלשון המקובלת, בלשון בני-אדם, בשפת היומיום (פרשת בורשטיין, לעיל). דרך כלל מבינים אנו את דברו של זולתנו אף ללא תהליך מורכב של פרשנות ובלא שנידרש לנסיבות ולעקרונות-על שינחונו. ומתוך שיודעים אנו כי חוזים נכתבים אף הם בידי בני אדם כמותנו - לא עוד, שלעיתים קרובות נכתבים הם בידיהם של אנשי-משפט שלשונם היא לשוננו וניסיון וכלי-משפט שבידיהם דומים הם לכלי-משפט שבידינו - אך טבעי הוא כי ברוב המקרים, ועל יסוד הנחת מוצא כי הצדדים נתכוונו למילים, לביטויי לשון ולמשפטים כפשוטם, נוכל לפרש חוזה פלוני אף ללא תהליך פרשני מורכב. אכן, אם תאבד הלשון יאבד החוזה, ולולא הינחנו כי בעלי-החוזה נתכוונו לנוסח החוזה כפשוטו, לא יהיה עוד טעם ותכלית לקיומו של חוזה וממילא יאבדו עימו הביטחון והוודאות שחוזה נושא עימו בחיקו. עמד על כך פרידמן, חוזים (שם, 235):
חוזה הוא מכשיר לתכנון, והביטחון החוזי הוא ערך בעל חשיבות מרכזית. ברור שאין זה ערך יחיד וברור שאין לאפשר, בשם הביטחון החוזי, קיום חוזי עושק או חוזים הפוגעים בתקנת הציבור. אך מן הראוי לאפשר לצדדים, שהגיעו להסכמה שאין בה דופי, ליצור חוזה ברור, שיתרום לא רק לצדדים עצמם אלא למערכת הכלכלית והמשפטית ויחסוך בהוצאות התדיינות.