כדי להעלות את רמת הביטחון החוזי נדרש מכנה משותף תרבותי-משפטי של העוסקים בניסוח חוזים ובפרשנותם. מכנה משותף זה מושתת על החינוך המשפטי, ניסיון המעשה ופיתוח כללי פרשנות שיאפשרו לצדדים באמצעות עורך דינם להעלות את כוונתם על הכתב, ולסמוך על כך שאם אי פעם ישמש המסמך נושא להתדיינות יעלה בידי השופט לרדת לכוונתם.
- מבקשים אנו אפוא לדבוק בכלל הזהב שלפיו יש ליתן למילים, לביטויים ולמשפטים שנכללו בטקסט פלוני את מובנן הרגיל בלשון היום-יום, אותה לשון שבה נקטו אלה אשר חיברו את הטקסט. דעתנו היא, כי אם אכן נדבק בכלל זה לא ניזקק לפרשנות מסובכת אלא במקרים יוצאי-דופן, ובה-בעת נגביר את הוודאות והביטחון של הכלל ושל הפרט לעת שקושרים הם עצמם בחוזה. מבקשים אנו לשוב ולרומם את מעמדה של הלשון לעת פירושם של חוזים, להשיב לה את בכירותה על פני ראיות אחרות. אכן, חוזה יכול וראוי לו שיובן כפשוטו, ואף אם אותה לשון ניתנת בדוחק לשני פירושים, יאמץ בית-המשפט את הפירוש הסביר העולה מן הלשון וידחה מעל פניו פירוש דחוק שאפשר ניתן היה ליתן ללשון החוזה בנסיבות אחרות. נזכור ונשמור: היה זה החוזה הכתוב שבעלי החוזה חתמו עליו וחייבו עצמם בו, בעוד אשר ה"נסיבות" לא היו אלא חומר הגלם ששימש ליצירתו של החוזה. החוזה הכתוב, הוא ולא אחר, היווה את פיסגת המגע והמשא בין הצדדים, ולא זו בלבד שבכירותו ניכרת לעין-כל אלא שנדרשים אנו למערכת עובדות דו-משמעית בעליל עד שנידרש ל"נסיבות" כדי לפרש את הכתובים.
- הנה-כי-כן, אף שבית-המשפט אינו מוגבל עוד ללשונו של החוזה במתכונת "שני השלבים", ראוי לו בכל זאת כי יעניק מעמד של בכורה ללשון, הן לעניין שמיעת ראיות לפירושו של חוזה הן לעניין מישקלן של אותן ראיות. שומה עליהם על בתי המשפט לזכור כי "ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא 'בטוח' יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות" (פרשת אפרופים, 300), וברוח זו שומה עליהם לפרש חוזים. סבורים אנו, אפוא, כי לעת שבית-משפט מתבקש לקבל ראיות שייעודן פירושו של חוזה בכתב, עליו לנהוג בזהירות יתירה. ראשית לכל, ראיות-חוץ הנועדות לפירושו של חוזה בכתב לא תתקבלנה כשאר ראיות שלעניין. נטל הוא המוטל על המבקש להגיש ראיות אלו להסביר - קודם הגשתן - מה טיבן של הראיות וכיצד אוצלות הן על פירוש החוזה. מידת השיכנוע של בית-המשפט בהקשר זה אינה חייבת שתהא כמידת השיכנוע הנדרשת בסופו של ההליך, ואולם במקום שלשון החוזה ברורה על פניה יהא על המבקש להסביר עד היכן מבקש הוא להרחיק לכת בפירושו של המיקרא שלא כפשוטו. שנית, משתתקבלנה הראיות כראיות קבילות, יסווגן בית-המשפט כראיות נִדְחוֹת, דהיינו: כראיות שלעת בחינת הקומפלקס בכללותו לא יביאן בית-המשפט כראיות מן-המניין אלא אם ישוכנע כי החוזה הכתוב אכן ניתן בנסיבות העניין לפירושים שונים - ולו בשל אותן ראיות חיצוניות - וכי אותן ראיות עשויות לשמש כראיות ראויות לפירוש שהן מוליכות אליו.
- נסכים כי "בהירותה של הלשון צריכה להיקבע בסוף התהליך הפרשני ולא בתחילתו" (פרשת אפרופים, 298), ומקובל עלינו כי במקום שבו נתקל השופט באי-בהירות הנוגעת לאומד דעת הצדדים לחוזה, נטל הוא המוטל עליו - אם אך נדרש הוא לכך - לשמוע ראיות שיבהירו אי בהירות זו. אלא שלדעתנו יש להבחין בין אי-בהירות הגלויה על-פני הדברים (patent ambiguity) - במקום שלשון החוזה, היא עצמה, מותירה ספק באשר לאומד דעת הצדדים - לבין מקרים שבהם נראה החוזה על-פניו כחוזה ברור והצד המבקש להביא לפני בית-המשפט ראיות חיצוניות לפירושו טוען לאי-בהירות סמויה (latent ambiguity). השוו: ע"א 152/57 הניה פיקסמן-נבנצל נ' "שמן" תעשיית שמנים ישראלית בע"מ, פ"ד יא(3) 1439. במקום שהמדובר הוא באי-בהירות גלויה, נסכים כולנו כי בית-המשפט ישמע ראיות אם אך מתבקש הוא על-כך. ואולם במקום שאחד הצדדים טוען לאי-בהירות סמויה, לא יידרש בית-המשפט לשמיעת ראיות אלא אם הצד המבקש להגיש אותן ראיות יסביר לבית-המשפט מה טיבן של אותן ראיות וכיצד אוצלות הן על פירושו של החוזה. בדרך זו, כך מאמינים אנו, יוכל בית-המשפט להגיע לפתרון צודק תוך שהוא שומר על הביטחון והוודאות. כך גם תישמר יעילות ההליך המשפטי, הואיל ובית-המשפט ישמע ראיות-חוץ רק במקרים מתאימים. למותר לציין כי הליך פרשני שכזה משתלב היטב בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים, בהקנותו בכירות ועדיפות ללשון החוזה.
- יש להבחין, אפוא, הבחן היטב בין העוצמה הטמונה בלשון החוזה שבכתב לבין העוצמה - עוצמה פחותה - הטמונה בראיות-חוץ שנועדו לפרש את החוזה שבכתב. הבחנה זו תבוא לידי ביטוי הן בקבלתן של אותן ראיות-חוץ הן בהערכת עוצמתן - ביחס ללשון החוזה הכתוב - לעת סיומו של ההליך. כך, למשל, ככל שלשון החוזה ברורה יותר, כן תידרשנה ראיות-חוץ בעלות מישקל כבד יחסית כדי לגבור על הפירוש הנדרש ממנה לכאורה. ראיות-חוץ יכול שתבאנה ממקורות מגוונים - טיוטות שהוכנו במהלך המו"מ, עדויות הצדדים באשר לכוונותיהם, חילופי דברים שהיו בין הצדדים, התנהגות הצדדים במהלך המשא-ומתן, הקשרו של החוזה ועוד - ואולם במקום שלשון החוזה ברורה לכאורה ואי הבהירות הנטענת אי-בהירות סמויה היא, יתקשו כל אלה לגבור על לשון החוזה כפשוטה. מישקלן הכולל של ראיות-החוץ חייב שיהא רב למדי עד שיעלה בידיהן לגבור על הלשון הברורה.
חוזים למיניהם - אטומיזציה
- הילכת אפרופים הורתה אותנו נורמה כל-כוללת בהילכות פירושו של חוזה כתוב ובנושא היחס שבין הכתב לבין ראיות-חוץ העשויות לאצול על פירושו של חוזה. בדברינו למעלה עמדנו בעיקר על חלוקת "עוצמות פרשנות" בין לשונו של חוזה לבין ראיות חוצה-לחוזה שייעודן להעיד על כוונת הצדדים לחוזה, ועל קביעתו של איזון ראוי ונכון בין משמעותו של חוזה כעולה מכתבו המפורש לבין ראיות-חוץ האוצלות על פירושו ועל תוכנו של חוזה; אותם דברים יחולו, בשינויים המחוייבים, על היחס בין התכלית ה"סובייקטיווית" של חוזה לבין תכליתו ה"אובייקטיווית"; ואולם הנחיות כלליות שנקבעו אין די בהן להנחותנו הדרך. עיון מקרוב ילמדנו שלא הרי חוזה כהרי חוזה: יש חוזים שראיות-חוץ לא תעלינו ולא תורידנה לעניין פירושו כמעט ולא כלום, ויש חוזים שראיות-חוץ תהיינה שחקן ראשי ומכונן בפירושם; יש חוזים שהם בבחינת מועט המכיל את המרובה: חוזים שהצדדים להם משוחחים ביניהם בשפה שֶזָר לא יביננה, ויש חוזים שמה שיש בהם - יש בהם ומה שאין בהם - אין בהם. דרכנו לקביעת האיזון בין פירושו של חוזה מתוכו-ובו לבין פירושו על-פי ראיות-חוץ חייבת שתהא דרך האטומיזציה, קרא: בחינתם של חוזה או של סוג חוזים בנפרד ובנבדל מחוזים ומסוגי חוזים אחרים. כך נהגנו בניתוח העיקרון של חופש הביטוי, בהבחיננו בין סוגי ביטויים שונים הזכאים, לדעתנו, להגנות בנות-עוצמה רבה יותר או בנות-עוצמה פחותה. ראו, למשל: דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 78 ואילך. כך, דומה, ראוי כי ננהג בענייננו-שלנו אף-הוא. ראו והשוו: מאוטנר, 72-71, 88-87, 94-93; שלו, חוזים, 403-402; ברק, פרשנות החוזה, 54, 388 ואילך.
- אכן, אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין שלא הרי פירושו של חוזה מסחרי כהרי פירושו של הסכם יחסי ממון בין בני זוג, וכי אף החוזים המסחריים אינם עשויים מיקשה אחת. הוא הדין בהשוואה בין חוזה שערכוהו עורכי-דין והוא מכיל עשרות ואולי מאות סעיפים לבין חוזה קצר-שורות שנכתב בכתב-יד לסיומו של משא ומתן קצר למכירתה או להשכרתה של דירה. ולא הרי חוזה שנכרת בין סוחרים בענף פלוני - שלשונו זר לא יבין - כהרי חוזה שנכרת בין אחד מאותם סוחרים לבין לקוח מזדמן. איזוני הפרשנות בכל אחד מסוגי חוזים אלה - וברבים אחרים זולתם - יהיו שונים ולא לנו המלאכה לגמור. נאמר אך זאת: הנורמה הכללית לפרשנות, באשר היא, לא תצלח אלא להנחיה כללית בלבד. הנורמה הכללית אינה נותנת בידינו הנחיה ספציפית איזה סוג של כלי-עבודה עדינים שומה עלינו להחזיק בידינו במעשה הפרשנות של חוזה מסוג פלוני, והלימוד ייעשה אט אט, עקב בצד אגודל.
- עד כאן - באשר ליחס שבין לשון חוזה כתוב לבין נסיבות עריכתו של החוזה.
לפירושו של חוזה - תכלית סוביקטיווית ותכלית אובייקטיווית
- בדברינו למעלה עמדנו על הפיחות שנתחולל במעמדה של הלשון הכתובה בעקבות פרשת אפרופים, ועתה נאמר מילים אחדות על עליית מעמדה של התכלית האובייקטיווית ועל השימוש בעקרונות-על במשפט - כעקרון תום הלב - לעת פירושו של חוזה.
- הכל מסכימים - וזו תחילתו של המסע לפירושו של חוזה - כי מבקשים אנו למצוא את כוונתם המשותפת הסובייקטיווית של הצדדים - הוא-הוא אומד הדעת שסעיף 25 לחוק החוזים מדבר בו - וכי ערכים ועקרונות אובייקטיוויים לא נועדו - בעיקרם - אלא כדי לסייע לנו בגילוי דעתם הסובייקטיווית המשותפת של הצדדים. ליבתו של עקרון חופש החוזים היא כיבוד רצונם של הצדדים - בכפיפות לחוק ולתקנת הציבור - ובהיגלות התכלית שהצדדים שניהם כיוונו אליה במועד כריתתו של החוזה, חייב הוא בית-המשפט לכבד תכלית זו. ראו והשוו: פרשת אפרופים, 302; מאוטנר, 57-55. אלא שעיון בדברים מקרוב ילמדנו כי דוקטרינה לעצמה ויישומה של דוקטרינה לעצמו. הגם שהכל מסכימים כי תכלית סובייקטיווית - בה עיקר, הלכה למעשה נחפז בית-המשפט לעיתים להידרש לתכלית אובייקטיווית בלא שמיצה את מסעו אל התכלית הסובייקטיווית שעמדה נגד עיני הצדדים. כך היה - לדעתנו - בפרשה שלפנינו, ונרחיב על כך בהמשך דברינו. עתה נדבר אך בתשתית נורמטיווית ובעקרונות מנחים, ועיקר דברינו ייסוב על הצורך להשיב סדר על כנו ולהציב תכלית סובייקטיווית ראשונה ותכלית אובייקטיווית אחרונה.
- השימוש במיבחנים אובייקטיוויים לגילוי כוונת הצדדים ייעשה רק במקום שבו לא עלה בידי בית-המשפט לזהות בדרך אחרת את כוונתם המשותפת של בעלי-החוזה. במצב דברים שכזה, ורק בו, רשאי בית-המשפט להידרש לתכליתו האובייקטיווית של החוזה, לאותה תכלית המשרתת את העיסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג. ראו והשוו: רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 158-157 (מפי הנשיא ברק). בית-המשפט ישאל עצמו "מה יכול היה להניע את האדם הסביר הרגיל להיכנס להתקשרות מהסוג הנדון ולהשתדל לפרש את החוזה בדרך המותאמת ביותר להביא להשגת אותן תוצאות מקוות" (ע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן חברה ישראלית לעיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מא(1) 241, 245). ומשזיהה את מהותה של העיסקה ואת הגיונו של החוזה, יעשה בית-המשפט שימוש ביסודות אלה לפירושו של החוזה (השוו: סקלי נ' דורען). ואולם - ובכך עיקר - לעולם תיסוג התכלית האוביקטיווית מפני תכליתו הסובייקטיווית של החוזה. "בית-המשפט יבקש לאתר את התכלית האובייקטיבית של הצדדים רק בהיעדר נתונים על אודות התכלית הסובייקטיבית שלהם" (מאוטנר, 56). שכן החלתם של עקרונות אובייקטיוויים על החוזה משולה להכללתן של תניות שהצדדים לא נתכוונו להן ולהמשלת רצונו של בית-המשפט על הצדדים לחוזה. בהקשר זה מקובלת עלי מסקנתו של חברי השופט ריבלין (בפיסקה 12 לחוות דעתו), מסקנה שלפיה:
אל לו לשופט למהר לקבוע שלא ניתן לאתר את תכליתו הסובייקטיבית של החוזה. על בתי המשפט להימנע מליצור "תחושה או 'אוירה' שלפיה אף חוזה אינו ברור, הכל פתוח, וכל תוצאה ניתנת להשגה באמצעות פרשנות" ... אין זה תפקידו של בית המשפט ליצור עבור הצדדים חוזה סביר יותר מזה שהם יצרו לעצמם. הבחינה האובייקטיבית תעשה רק כאשר איתור כוונתם המשותפת הסובייקטיבית של הצדדים אינו אפשרי.