התכלית האובייקטיווית היא, אפוא, אך כלי מסייע בפירוש חוזה, וכופפת היא עצמה לכוונת בעלי-החוזה.
- כך הוא דין על דרך הכלל וכך הוא דין אף בחוזים שכורתת רשות ציבורית עם הפרט. אמת, בחוזי רשות אחדים ניתקל בקשיי ראיה לחשוף את התכלית הסובייקטיווית (שלו, חוזים ומכרזים, 31), ואולם קשיי ראיה אלה לא יגרעו מבכירותה של התכלית הסובייקטיווית ביחסה לתכלית האובייקטיווית, וגם בחוזים מסוג זה לא נלאה מלחפש אחר אומד דעתם הסובייקטיווית של הצדדים. ראו עוד והשוו: ברק, פרשנות החוזה, 392.
- כל כללים ועקרונות אלה, איש לא יחלוק עליהם, לא על נכונותם ולא על ניסוחם. אלא שהתיאוריה לעצמה וחיי היומיום לעצמם. תיאוריה שעיקריה עיקרים נכונים הם אלא שאין היא ניתנת ליישום בנקל, וכמותה תיאוריה ראויה שביישומה נתקלת היא בקשיי-מעשה, מן הראוי כי תידרשנה, גם-זו גם-זו, לעזרתו של מְתָאֵם, למעין-שַׁנַּאי שיתאים את עוצמת הזרם למערכת שהזרם נועד לשרתהּ, למעין-מַצְנֵחַ שינחית את התיאוריה ברכות על-פני שיטת המשפט ויאפשר את שילובה במערכות של היומיום. כוונתי היא, בראש ובראשונה, לכך שנטל הוא המוטל עלינו - ונטל שאינו קל הוא - להיות ערים ודרוכים כל העת לעיקרון המוביל, והוא, שעד אשר נידרש לתכליתו האובייקטיווית של חוזה, לעקרון תום הלב ולחזקות מכוח הדין האמורות לקבוע כיצד יפורש חוזה פלוני, שומה עלינו לעשות ככל יכולתנו לנסות ולרדת לסוף דעתם של בעלי החוזה, בין מתוך הכתב בין ממקורות לגיטימיים אחרים. אכן, ביודענו כי התכלית האובייקטיווית ממתינה לנו מעבר לדלת ומזמינה אותנו בקריצה כי נשלב זרוענו בזרועה; וביודענו כי התכלית האובייקטיווית יפה ונקיה היא במראֶהָ להפליא; רב הוא הפיתוי שלא להעמיק חקר בתכלית הסובייקטיווית וליפול ברישתה של התכלית האובייקטיווית. זו היא רוח אפרופים שאני כה חושש מפניה, ואותה ביקשתי לעצור בדרכה.
- וכך, משידענו כי אף בחוזי רשות נעלה היא התכלית הסוביקטיווית על התכלית האובייקטיווית, נוסיף ונדע, כי אותה הילכת פרשנות שחבריי מבקשים לאמץ להם, ולפיה בחוזי רשות "יש לקבוע חזקה הניתנת לסתירה לפיה הרשות הציבורית פועלת בהגינות, בסבירות, בשוויוניות ובתום-לב, בהתאם למעמדה כנאמן הציבור ובהתאם לכללי המשפט המנהלי" (פסקה 13 לפסק דינו של חברי השופט ריבלין), כי אותה הילכת פרשנות ניישם רק לאחר שבית-המשפט עשה את כל הניתן, כמיטבו וכיכולתו, לזיהוי התכלית הסובייקטיווית, ודרכו לא צלחה.
לפירוש חוק ולפירוש חוזה
- כולנו נסכים כי לא הרי פירושו של חוזה כּהרי פירושו של חוק חרות, ועיקר כוונתנו היא למערכת האיזונים שתשליט במקרה האחד ובמקרה האחר באשר ליחס שבין התכלית ה"סובייקטיווית" לבין התכלית ה"אובייקטיווית" של הטקסט העומד לפירוש. ראו, למשל: ברק, פרשנות החוזה, 54, 388 ואילך, ומראי המקומות שם. בנוסף לכל שאר הבדלים המתבקשים בין חוק חרות לבין חוזה - הבדלים האוצלים על דרכי פירושם של טקסטים אלה, ראוי כי ניתן דעתנו להיבט החוקתי והדוקטרינרי המַקְצֶה לבתי המשפט מושב-פרשנות אחד במקרה האחד ומושב-פרשנות אחר במקרה האחר.
- חוזה הוא פרי יצירתם המשותפת של בעלי-החוזה. הדין היקנה לבעלי-החוזה אוטונומיה אישית לכרות חוזה ביניהם (כמובן, כל עוד אין הם עושים ואין הם מתכוונים לעשות מעשה הפוגע בתקנת הציבור), ובכוחם זה מחוקקים הם בעלי-החוזה לעצמם. על-פי טבע הדברים, בית-המשפט הוא גוף חיצוני למערכת, ואין לו חלק ונחלה בתהליך יצירתו של החוזה. בית-המשפט היה כמשקיף מן הצד, ותפקידו - לימים, משמונח החוזה על שולחנו, לפירושו - תפקיד דקלרטיווי הוא בעיקרו. אשר לחוק, תהליך יצירתו הוא - ככל שבית-המשפט נוגע בדבר - כתהליך יצירתו של חוזה. גם בעניינו של חוק - כבעניינו של חוזה - בית-המשפט היה כמשקיף מן-הצד. בית המאפה של בעלי-החוזה היה כבית-המאפה של המחוקק: בית-המשפט אין לו יד ורגל ביצירתו של החוק כשם שאין לו חלק ונחלה ביצירתו של חוזה. ראו והשוו: דנ"א 4757/03 מנהל מס שבח מקרקעין נ' מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ, [פורסם בנבו]; בג"ץ 9098/01 ילנה גניס נ' משרד הבינוי והשיכון ([פורסם בנבו]; בפיסקה 31 לחוות-דעתי).
אם כך ביצירתו של הטקסט - טקסט של חוזה וטקסט של חוק - לא כן הוא דין בתהליך פירושו.
- הדוקטרינה החוקתית המקובלת במקומנו מַקצָה לבתי המשפט מקום מיוחד במערכת המימשל, ואחד מתפקידיהם העיקריים הוא תפקיד פירושו של החוק החרות. תפקיד זה של פרשנות תפקיד רב-משמעות הוא, ובעיקרו מהווה הוא הליך חיוני במערכת החוקתית הכוללת. בית-המשפט הוא הפרשן ה"אותנטי" של החוק, ועל דרך זו משתתף הוא הלכה למעשה בתהליך היצירה. וכפי שנאמר בפרשת מ.ל. השקעות ופיתוח בע"מ (לעיל):
בית-המחוקקים נמשל לבית-מאפה. בעל המאפיה הוא - והוא בלבד - יקבע מה ייאפה ואימתיי ייאפה, ואולם משעה שיצא המאפה מן התנור, נסתיימה מלאכתו של האופה, ולא הוא שיקבע מה טעמו של המאפה. וכבר לימדונו חז"ל, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו. הנמשל יידרש מאליו: בית-המשפט - ובית-המשפט בלבד - הוא שיקבע מה טעמו של המאפה, הוא שיקבע פירוש החוק מהו.