כמו כן נאמר בו שניתן לקבל במהלך 3 שנים חלק מהפיצויים ומה שיתקבל יופחת מעלות ביטול המיכסה.
לפי הנאמר בהסכם הנ"ל ברור שבתום 3 השנים, קרי, ב-1998 המגדלים אמורים לקבל את הסכום המיועד לביטול המיכסות בניכוי הסכום שנוצל במהלך 3 השנים, צמוד למדד.
ב ב ר כ ה
יונתן בשיא
המנהל הכללי
העתקים: דליה הראל - סמכנ"ל לייצור וכלכלה
אפרים שלום - מנכ"ל מועצת הירקות
ובכן, מר בשיא, כנציג המדינה ובתוקף תפקידו כמנכ"ל משרד החקלאות, כותב למגדלים כי זכאים הם - כטענתם - לפיצוי מלא עבור ביטול המיכסות. וכי דבריו של מנכ"ל מכהן של משרד ממשלה היו כרוח השורקת? אכן, מר בשיא כתב את שכתב לא רק ante litem motam - דהיינו: לפני התעורר הסיכסוך בבית-המשפט - אלא בתוקף תפקידו כמנהל הכללי של משרד החקלאות. והשאלה שאלה: וכי אין מדינה נתפשת על אמירתו של פקיד כה בכיר בה כמנכ"ל המשרד הנוגע בדבר? נזכיר עוד, כי מכתבו של מר בשיא קדם להחלטת הממשלה על ביטול התחייבותה לשלם למגדלי תפוחי-אדמה.
- אל-מול תצהירים אלה הציגה המדינה את תצהירו של נציג האוצר, סגן הממונה על התקציבים, אשר ניתן בתמיכה לתשובתה של המדינה להמרצת הפתיחה שהגישו המגדלים לבית-המשפט המחוזי. להבדיל מתצהיריהם המפורטים של התומכים בגירסת המגדלים, תצהירו של נציג האוצר היה תצהיר פורמלי המאשר את טיעוני המדינה. וכך, בהניחי על כף אחת את התצהירים המפורטים שלטובת המגדלים ועימהם את מכתביהם של מר שוחט ומר בשיא, ועל הכף האחרת את תצהירו הפורמלי של איש האוצר, אין ספק בליבי מי מכריע את הכף.
- דעתנו היא, כאמור, כדעתם של המגדלים, לאמור, כי המענק למגדלי תפוחי-אדמה נועד לפצותם, בשיעור קבוע, על ביטול מיכסות הייצור שהחזיקו בהן. דומה כי נוכל ללמוד היקש לענייננו ממקום אחר. ידועה ההבחנה הנוהגת במשפט הפלילי בין מוטיב לבין כוונה, שהמוטיב אינו בא במניין הכוונה אף שעשוי ויכול הוא להעיד על כוונה. ההיקש לענייננו מתבקש כמו-מאליו: המוטיב - הטעם הרחוק - לביטולן של המיכסות היה ההסכם בין ישראל לבין אש"ף - הסכם שפתח את שוק ישראל למוצרי חקלאות מן הרשות הפלסטינאית. ואולם הסיבה המיידית לכך שהמדינה נטלה על עצמה לפצות את מגדלי תפוחי-אדמה, נעצה עצמה בביטול המיכסות שתמכו בקיומם של המגדלים עד פתיחתו של השוק. מישטר המיכסות היה לחי הנושא את עצמו - הוא היווה תשתית לעיקרי ההסדרים בתחום גידולי החקלאות - ובזכותו עלה בידיהם של מגדלי תפוחי-אדמה לקיים את עצמם. על רקע זה סברו רשויות המדינה כי הַאֲבָדָתוֹ של אותו מישטר מזכה את המגדלים בפיצוי, ומכאן ההסדר שנעשה. ביטול מישטר המיכסות הוא-הוא שהוליד את הסדר הפיצוי, וכנדרש מכך זכאים הם המגדלים למבוקשם.
- נוסיף עוד, כי התנהלותה של המדינה לאחר כריתתו של ההסכם אף היא תומכת בגירסת המגדלים. אכן, לולא סברה המדינה כי חייבת היא בתשלום למגדלים, לא היתה הממשלה נדרשת להחליט (ביום 8.9.1997) "לבטל את תשלום הפיצויים בגין ביטול מכסות יצור תפוחי-אדמה עקב פתיחת היבוא משטחי הרשות הפלשתינית...". אם סברה הממשלה כי הפיצוי למגדלי תפוחי האדמה תלוי ביבוא וכי החוזה אינו מחייב אותה לשלם למגדלי תפוחי האדמה את יתרת הפיצוי, מה טעם החליטה לבטל את התחייבותה לשלם למגדלים את שנתחייבה לשלם להם? אין זאת אלא שהממשלה סברה - ובצדק כך סברה - כי מגדלי תפוחי-אדמה אמורים היו לקבל (בשנת 1998) את "התשלום הכולל" - כך נאמר מפורשות בדברי ההסבר להחלטה - וכי נדרשת היא לבטל את התחייבותה. בראותנו את החלטת הממשלה, אין אפוא ספק בליבנו כי שני הצדדים - הן הממשלה הן המגדלים - סברו כי החוזה מזכה את מגדלי תפוחי האדמה בפיצוי בסך 1,700 ש"ח ללא כל קשר ליבוא תפוחי האדמה מן הרשות, וזה היה אמנם אומד דעתם הסובייקטיווי המשותף של הצדדים.
מעין סיכום
- הנה-כי-כן, הן לשונו של החוזה, הן הנסיבות והראיות התומכות, כל אלו כולן מוליכות למסקנה כי כוונת בעלי החוזה - היא תכליתו הסובייקטיווית של החוזה - היתה לפצות את מגדלי תפוחי-אדמה בסכום של 1,700 ש"ח לדונם, בדומה לפיצוי שניתן לחבריהם שגידלו "שאר ירקות". משעמדנו על אותה תכלית סובייקטיווית, ממילא אין אנו נדרשים עוד לתכלית האובייקטיווית, אך לא נוכל שלא להעיר כי אף זו אינה שוללת את מסקנתנו עד כה. חברי השופט ריבלין סבור כי תכלית אובייקטיווית של חוזה-רשות שוללת אפשרות שהמדינה תסכים לשלם למגדלים פיצוי אלא כנגד נזקיהם הישירים מן היבוא. מסקנה זו קשתה עליי, ואשיב בשאלה: ומה באשר למגדלי "שאר ירקות"? מדוע זכאים היו אלה לפיצוי בלא להוכיח כל נזק? אין זאת אלא שלא הנזק הוא שהביא לפיצוי המגדלים. לא אוכל לשלול כי רשויות המדינה החליטו מטעמיהן להעניק פיצוי למגדלים אף ללא קשר לנזק, כעולה מסעיף 5 לחוזה שבו לא נכרכו זה בזה, על דרך העיקרון, הנזק בפיצוי. אפשר, למשל, שהחלטת המדינה היתה חלק ממשא-ומתן כולל; אפשר ביקשה המדינה לסייע למגדלים - וגם בכך אין כל פסול; ואפשר שיקולים אחרים עמדו נגד עיניה. כל אלה משתלבים היטב בתכליתו האובייקטיווית של חוזה-רשות. נזכור כל העת כי אין אנו מדברים בחוזה מסחרי רגיל אלא בפיצוי חקלאים בשל מעשה מדינה. ועל כל אלה: וכי נשכח מחברי כי הפיצוי שולם - למיצער - גם עבור ביטול המיכסות? וכי אדם שנלקח ממנו דבר של-ערך - והמיכסות היו דבר של ערך - אינו זכאי לפיצוי?
- אציע אפוא לחבריי כי נקבל את טענות המגדלים שזכאים הם בשל ביטול המיכסות לפיצוי מן המדינה בסך של 1,700 ש"ח לכל דונם וזאת ללא כל קשר ליבוא תפוחי-אדמה מן הרשות הפלסטינאית או לנזק שנגרם, או שלא נגרם, להם כתוצאה מיבוא זה.
האם מותרת היתה המדינה בנסיבות העניין לחזור בה מהתחייבותה בחוזה?
- משהיגענו לכאן, נשאלת מאליה שאלה: האם מותרת היתה המדינה בנסיבות העניין לחזור בה מהתחייבותה בחוזה? דעתי בהקשר זה היא כדעתו של המישנה לנשיא (בדימ') מצא, ומטעמיו. אף אני סבור כי לא נתקיימו בענייננו התנאים הנדרשים לשיחרור המדינה מהתחייבותה למגדלי תפוחי האדמה. אמת, התשלום למגדלים מטיל נטל על אוצר המדינה, אלא שנטל זה, באשר הוא, אין בו די כדי להצדיק שיחרורה של המדינה מחוזה מפורש שחתמה עליו בעיניים פקוחות. נטל הוא המוטל על המדינה לכבד הסכמים והתחייבויות שחייבה עצמה בהם. נציגיה המוסמכים של המדינה ניהלו משא ומתן וחתמו על חוזה שחתמו במודע, בכוונת מכוון, ולאחר ששקלו את כל הנסיבות. ומשנחתם החוזה ולא נמצאו טעמים של-ממש להיפטר מחיוביו, חייבת היא המדינה לקיימו.
הערה אחרונה וחשובה
- דבר אחרון ואפשר בו עיקר: הילכת אפרופים חוללה מהפכה זוטא בדיני פרשנות בכלל ובהליכי פרשנות חוזה בפרט. צדדים לחוזה סברו בעבר כי אדונים הם לחוק הפרטי שהם קובעים לעצמם; כי בכפיפות לחוק ולתקנת הציבור הם המחליטים מה זכויות מַקנה החוזה ומה חובות מטיל הוא על הצדדים לו; והנה הסתבר להם - ביתר דיוק: לאחר שנתגלעו חילוקי-דעות בין הצדדים, הסתבר לאחד מהם - כי שותף שלישי צירף עצמו לחבורה האינטימית, וכי שותף זה - הוא בית-המשפט - עושה בחוזה על ימין ועל שמאל. ואם נצרכנו לדוגמאות להתערבותו העמוקה של בית-המשפט בפירוש חוזה שצדדים ערכו ביניהם, תימצאנה לנו אלו הן בפרשת אפרופים הן בפרשה שלפנינו.
אלא שנטל הוא המוטל עלינו לומר אף להדגיש: שתי פרשיות אלו שבאו לפני בית-המשפט, אין בהן כדי להעיד על הכלל. חשוב שנאמר זאת, והרי מטעם זה בעיקר אף החלטתי על קיומו של דיון נוסף. אכן, פסק-הדין בערעור ניגע, לדעתי, בשגגה, ונכון להופכו על-פיו, ואולם לא בכך עיקר. עיקר הוא שנדע ונזכור כי בהילכת אפרופים כשהיא לעצמה לא נפל פגם, הגם שניתן היה למַתֵּן את הריטוריקה שקבעה את ההלכה. הקושי הוא ברוח שההלכה מַשִּׁיבָה אל כל עבר, רוח פרצים שהחלה סוחפת עימה כללים והלכות שנוצקו והיו עימנו שנים רבות, ותחתיהם לא הותירה לנו אלא הנחיות כלליות בלבד לדרכי פירושו של חוזה. אלא שאותה רוח אין היא צוּנָאמי המאבדת ומשמידה כל אשר עומד בדרכה. הרוח היא אמנם רוח לא-מצויה, ואולם שליטים אנו בה. בכוחנו לכלוא אותה רוח ולהַשִּיב אותה כרוח מצויה בתעלות-רוח שהמשפט מעמיד לשירותנוּ. ואמנם, מטרתנו בחוות-דעתנו היא לעצור אותה רוח פרצים בדרכה הסוחפת, ולאלף אותה כך שנפיק ממנה את הטוב שבהילכת אפרופים. מי יתן וחפצנו יעלה בידינו.