דרכי פירושו של חוזה
- דרכי פירושו של חוזה בידי בית-משפט נקבעו בחוק, וכך הורה אותנו המחוקק בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (חוק החוזים):
| פירוש של חוזה | 25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות. |
נעיר כבר במקום זה - ונשוב לסוגיה זו בהמשך דברינו להלן - כי מושג ה"חוזה" מושג נורמטיווי הוא. חוזה פירושו קשר מסויים ומחייב בין שני צדדים, וכלשונו של סעיף 1 לחוק החוזים: "חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי חוק זה". מוסיף ומורנו סעיף 23 לחוק החוזים, כי "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת, אלא אם היתה צורה מסוימת תנאי לתקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים." עיקר לענייננו עתה הוא, שחוזה - אותו קשר שבין שני צדדים ל"חוזה" - יכול שיהיה בכתב או על-פה או בכל צורה אחרת. חשוב שנזכור זאת כבר מתחילה, הואיל וההלכה מדברת, בעיקר, בחוזה שהועלה על הכתב, ואילו אנו נזכור כי אין הכרח שכך יהיה.
- הכול מסכימים כי עיקר בפירושו של חוזה הוא גילוי כוונתם המשותפת של הצדדים - קרא: גילוי אומד דעתם של הצדדים - וכי משימתו של הפרשן היא לחשוף ולגלות אותה כוונה משותפת. אך בעוד אשר תכלית הפרשנות ידועה ומוסכמת על הכול, חלוקות הדעות בשאלה כיצד יעשה הפרשן את דרכו לעת פעילותו לחשיפתה של כוונת הצדדים ומה תהא הטכניקה שיחזיק בה במעשה הפרשנות. במקום זה נמצאו לנו שתי תורות פרשנות עיקריות. בתחילת הילוכן קרובות הן השתיים זו-לזו, אך בהמשכה של הדרך נפרדות הדרכים וכל אחת מהן הולכת בדרכה-שלה.
- תורה אחת, זו ששלטה בכיפה שנים ארוכות, היא התורה הקרויה תורת "שני השלבים". מקורה בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים, ועיקרה בקיומו של הליך פרשנות דו-שלבי לזיהוי אומד דעתם של הצדדים. בשלב הראשון נלמד אומד הדעת "כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה", ולעניינו של חוזה שבכתב - מלשונו הכתובה של החוזה; אך אם אין דעתם של הצדדים משתמעת מן החוזה ("ובמידה שאינה משתמעת ממנו") מופנה הפרשן לשלב השני, בו נבחנות "הנסיבות" העשויות אף הן להעיד על כוונת הצדדים. תורת שני השלבים הניחה, אפוא, כי כוונתם של הצדדים יכול שתהא משתמעת מתוך החוזה, וברוח זו הורתה אותנו ההלכה כי אין בית-המשפט נדרש לפרשנות "מתוך הנסיבות" במקום שבו ברור ומפורש הוא החוזה על פניו. על עיקריה של תורת שני השלבים עמדנו בפרשת סקלי נ' דורען (ע"א 5795/90, פ"ד מו(5) 811, 817) וכה אמרנו:
שתי תחנות אמור פרשן לעבור בבקשו לאמוד דעתם של צדדים לחוזה: התחנה האחת היא (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בפירושו של סעיף 25(א) לחוק החוזים הוסיפה ההלכה וקבעה, כי אין נדרשים לפירוש על-פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו.