דיון והכרעה
- ראשית יובהר, כי הוראות סעיפים 38 ו-41 חלות על תובענה בגין "נזק", כהגדרתו בפקודת הנזיקין הכולל גם נזק לא ממוני, לרבות פגיעה באוטונומיה, כסוג של נזק לא ממוני, ובלבד שהוכחו ע"י התובע כל התנאים המצטברים המקדמיים הנדרשים להעברת נטל הראיה.
'דבר מסוכן'
- סעיף 50ט לבקשה צוטט סעיף 38 לפקודת הנזיקין ובסעיף 50י נטען כי "...החומרים המזהמים נפלטו ממפעלי המשיבות המצויים בשליטה מלאה".
- כפי שפורט לעיל, מלשון סעיף 38 לפקודה נלמדים 4 תנאים מצטברים.
התנאי השני־האמצעי טומן למעשה בחובו כמובא מעלה שני תנאים"...היות הדבר "מסוכן", וקשר סיבתי בין הדבר המסוכן לבין הנזק שנגרם". לצד זאת הוסיפה הפסיקה תנאי נוסף (שאינו שנוי במחלוקת) כמפורט לעיל, והוא "...כי השימוש בדבר המסוכן לא היה השימוש הרגיל בו".
- נקבע בפרשת זיאד לעיל כי על המבקשים מוטל הנטל "...להוכיח את קיום קשר הגרימה כאמור, ולצורך כך על גירסתו להתיישב עם היות הדבר המסוכן הגורם שחולל את שרשרת האירועים שהביאו לאירוע הנזק, בבחינת 'הסיבה' (cause) לנזק שאירע" (שם, פסקה 9).
- דין טענת המבקשים לתחולת סעיף 38 להידחות.
- כפי שנדון בהרחבה בפסק הדין, המבקשים נכשלו מלהוכיח באמצעות ראיות מהימנות לרבות חוו"ד מומחים, כי הנזק שנטען כי נגרם להם, נגרם ע"י 'החומר המסוכן' לאמור הפליטות מן המפעלים.
- המבקשים כשלו מלהוכיח באמצעות ראיות מדעיות אמינות, עודף תחלואה (נטען) שנגרם כתוצאה מפעילות המפעלים־המשיבות וכן קיומו של קשר סיבתי בין מעשי (עוולות) המשיבות, לנזקם הבלתי ממוני־מוחשי הנטען.
- במשקפי סעיף 38 לעיל אף ייאמר, כי לא הוכח ע"י המבקשים ברמה הנדרשת, קשר סיבתי בין 'הדבר המסוכן' (הפליטות מהמפעלים) לבין הנזק שנטען כי נגרם להם.
- זאת ועוד, המבקשים גם לא עמדו בהוכחת התנאי הנוסף הנדרש, לפיו השימוש 'בדבר המסוכן' (לאמור הפליטות מהמפעלים), לא היה השימוש הרגיל בו מצד המשיבות.
'הדבר מדבר בעדו'
- בסעיף 50ז. לבקשה צוטט סעיף 41 לפקודה ובסעיף 50ח. נטען כי "המפעלים מהם נפלטו החומרים המזהמים הינם בשליטת המשיבים ולמבקשים אין יכולת לדעת מה הגורם לפליטת החומרים המזהמים. פליטת החומרים בכמויות החורגות מהמותר מתיישבת עם המסקנה כי המשיבים לא נקטו בזהירות סבירה". בתצהירי המבקשים לא נאמר דבר בעניין זה.
- התנאי הראשון מתוך שלשת התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 41 דורש "חוסר ידיעתו ואת חוסר יכולתו של התובע לדעת את נסיבות גרימת הנזק". המבקשים לא הביאו כל ראיה להוכחת קיומו של תנאי זה ולא התייחסו אליו כלל.
- יצויין לעניין תנאי זה, כי בפרשת פלוני לעיל הודגש בין היתר כי "...החזקה נוגעת לאופן הוכחת ההתרחשות העובדתית ולא לשיפוט הנורמטיבי של התנהגות מסויימת כהתרשלות".
- התנאי השלישי הקבוע בסעיף 41 עוסק ב"מקרה שגרם לנזק". במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון באופן זהיר האם האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. תכלית התנאי לוודא שבמבחן ראשוני מתבקשת מסקנת ההתרשלות (ר' פרשת פלוני לעיל).
- לאחר בחינת כלל הראיות שבאו בפני ובהינתן כל האמור מעלה, הרי שניתן לקבוע, כי המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח כי המשיבות התרשלו (בתקופה הרלוונטית) ומתרשלות בפעילותן. ודוק כפי שנקבע בפרשת הקישון לעיל, אין בכלל הקבוע בסעיף 41 להועיל למבקשים כאן "...באשר הנטל להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנכס המזיק לבין הנזק נותר על כתפיהם, והכלל של "הדבר מעיד על עצמו", אינו חל לגביהם". זהו גם מצב הדברים העובדתי והמשפטי בענייננו אנו.
- אשר על כן וביחס לשני הסעיפים שבדיון לעיל וכפי שנפסק בפרשת הקישון "... סעיפי העברת הנטל עניינם ברכיב האשם, קרי, אם הייתה התרשלות מצד המזיק, אך הם אינם פוטרים את הניזוק מהוכחת הקשר הסיבתי". בענייננו וכמפורט בהרחבה לעיל המבקשים כשלו גם בהוכחת הקשר הסיבתי העובדתי הפוטנציאלי ו-הספציפי.