(ר' גם: ע"א 3114/12 ששון נ' משרד הרווחה (פורסם בנבו, 13.4.2014); ע"א 1693/09 עיזבון פלונית נ' בית החולים אסף הרופא (פורסם בנבו, 3.9.2014); עמוס הרמן, 'דיני נזיקין' (2020), עמודים 146-139).
- בפרשת ששון לעיל ציין בית המשפט בין היתר כי:
על דוקטרינת הנזק הראייתי נמתחה ביקורת (גיא שני "הנזק הראייתי ו'עונשו': בשבחי המעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות" משפטים מא 315, 335 (2011); גיא שני חזקת רשלנות - העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין 342 (2011) (להלן: שני - חזקת רשלנות); פסק דיני בע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר, פסקה 113 ד (4.12.2012)).
ניתן להצביע על מספר טעמים לביקורת על דוקטרינה זו. ראשית, אחת ממטרות דיני הנזיקין היא הרתעה. כאשר מדובר בנזק ראייתי קלאסי, כמו אי רישום או אי שמירה על רשומה רפואית, ההצדקה להעברת הנטל היא לתמרץ את הנתבע ליצור ראייה או לשמור על ראיה שיש בה כדי לפזר את הערפל אודות הגורם לנזק. אך כאשר הנזק הראייתי מתמזג עם הפעולה הרשלנית עצמה, ההנחה היא שממילא כבר הוצבה הרתעה מפני הפעולה הרשלנית, הרתעה שכבר לא הוכיחה את עצמה, שאילולא כן לא הייתה מבוצעת פעולה רשלנית. שנית, דוקטרינת הנזק הראייתי המובנה מביאה הלכה למעשה לאיון, ולמצער להחלשה-רבתי, של רכיב הקשר הסיבתי בעוולת הרשלנות והפרת חובה חקוקה. עצם הוכחת ההתרשלות או הפרת החובה החקוקה שקולה להוכחת קשר סיבתי, באשר די בקשר סיבתי פוטנציאלי כדי להעביר את הנטל. שלישית, ובהמשך לאמור לעיל, העברת נטל השכנוע מזוהה, הלכה למעשה, לקבלת התביעה [....] עמד על כך השופט (בתוארו אז) גרוניס בע"א 8279/02 גולן נ' עזבון אלברט בפסקה 16 לפסק דינו (14.12.2006) [....]
(לביקורת נוספת על דוקטרינת הנזק הראייתי המובנה, בבחינת "התרשלות ראייתית" אשר הלכה למעשה מעבירה לנתבע את הנטל הכללי לשכנע כי לא התרשל, ראו ישראל גלעד דיני נזיקין - גבולות האחריות 1316-1343 (2012)) (שם, פסקה 30)
- בפרשת גולן לעיל, נפסק בהקשר לנזק ראייתי בין היתר כי: "...דוקטרינה נוספת בה עושה הפסיקה שימוש כדי להתמודד עם מצבים של סיבתיות עמומה היא העברת נטל השכנוע במקרים בהם קיים נזק ראייתי; קרי באותם מקרים בהם קיים קושי אינהרנטי להוכיח קיומו של קשר סיבתי ספציפי בין התרשלות מוכחת של הנתבע לנזקו הישיר של התובע (ע"א 9328/02 מאיר נ' לאור, פ"ד נח(5) 54 (2004); אריאל פורת ואלכס שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" עיוני משפט כא(2) 191 (1998)) (שם, פסקה 36).
- בע"א 361/00 ד'אהר נ' סרן יואב, פ"ד נט(4) 310, נפסק בין היתר כי:"...ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה אפוא הקמת חזקה עובדתית כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע בנוגע לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים - ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט - נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות, היינו: שבאשר לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי" (שם, פסקה 19).
- בע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית (פורסם בנבו, 26.6.03) נפסק בין היתר כי:
למעשה, לדוקטרינת הנזק הראייתי יש נפקות רק במצב של "תיקו ראייתי", דהיינו במצב שבו לא ניתן לייחס עדיפות ראייתית למי מבעלי-הדין, ומאזן המידע שבידי השופט אינו חיובי. במצבים כאלה תהיה משמעות רבה לשאלה מי נושא בנטל ההוכחה, והתשובה לשאלה זו היא לרוב שתכריע במחלוקת. וכך מסבירים פורת ושטיין במאמרם: