"בעקבות מעצרו המתוקשר של העורר, דומה כי נגזרו מחלפות ראשו. רשיונו של העורר כעורך דין נשלל... כבר במעצרו הראשון, ובמיוחד בעקבות מעצרו הנוכחי והגשת כתב האישום, העורר נרצע אל עמוד הקלון הציבורי" (השופט עמית בבש"פ 4658/15 פישר נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (9.7.2015)).
בהמשך חזרו על הדברים השופטת ברון (בש"פ 1697/17 מדינת ישראל נ' פישר, פסקה 3 (27.2.2017)), ושוב השופט עמית:
"משרדו של המשיב נסגר, רשיון עריכת הדין שלו הוקפא, לקוחותיו נפוצו מן הסתם לכל עבר... מה עוד, שנטען כי מצבו הנפשי של המשיב בימים אלה, לאחר מעצר של מספר חודשים מאחורי סורג ובריח ולאחר למעלה משנתיים של מעצר בפיקוח אלקטרוני ללא התאווררות אינו מן המשופרים, והוא ממוקד במשפט המתנהל נגדו" (בש"פ 6045/17 מדינת ישראל נ' פישר, פסקה 6 (8.8.2017)).
עם חלוף השנים, מצבו של פישר כפי שתואר באותן החלטות לא השתפר אלא דווקא להיפך, פרט לשתי 'נקודות אור' (בלשונה של אשתו): האחת - המעבר ליוון, שלא החזיק זמן רב; והשנייה - ניצול הזמן בידי פישר (בין הדיונים הרבים במשפט) להתקדמות בתחום האקדמי ולהוצאת תואר שני ותואר שלישי במשפטים. גם אשתו וילדיו חוו כתוצאה מההליך פגיעות משמעותיות בתחום הכלכלי, החברתי, התעסוקתי והרגשי, כפי שפורט מעלה במסגרת הראיות לעונש, והם נושאים עד היום את הצלקות. הטלת עונש מאסר על פישר כעת, תעצים את הפגיעה בו ובמשפחתו, תקשה עליו למצוא תעסוקה באקדמיה (ראו עדותו של פרופ' מנשה) או לחזור ולעבוד בעריכת דין ככל שיושב רישיונו. בעניין אחרון זה אציין, מבלי לחוות דעה, כי מלכה, שחלקו העברייני גדול לאין שיעור מחלקו של פישר (בהינתן השוני הרב בהיקף ההרשעות), עתיד לקבל בחזרה את רישיון עריכת הדין במועד שנקבע בהסכמה בינו ובין לשכת עורכי הדין.
- עבר פלילי - פישר נעדר עבר פלילי.
תרומה לחברה - בעניין זה אפנה לראיות לעונש, מהן עולה תמונה של מעשי צדקה וחסד שביצע פישר לאורך השנים, לרבות ייצוג בהתנדבות של אוכלוסיות מוחלשות.
הודאה באשמה - חרף המאבק הממושך אותו ניהל פישר להוכחת חפותו המוחלטת, משהגיעה המדינה לכלל הבנה ומסקנה כי התשתית הראייתית כפי שהתחוורה, בצירוף הטענות להגנה מן הצדק, מצדיקות שלא להמשיך בבירור כתב האישום המקורי, הסכים פישר לבסוף להסדר הטיעון שהוצע לו והודה בכתב האישום המתוקן, דבר שיש בו גם משום נטילת אחריות למעשים וגם חיסכון בזמן שיפוטי ובמשאבים ציבוריים נוספים, בהתחשב בכך שפרשת ההגנה נמצאה בתחילתה.
- לצד חשיבותן של הנסיבות האישיות והמשפחתיות הללו, ראוי לשוב ולהזכיר כי בהתאם להלכה הפסוקה שהובאה לעיל, משקלן של נסיבות מהסוג הזה בהקשר של עבירות מתחום טוהר המידות, ובמיוחד בעבירות שוחד, נמוך באופן יחסי, שכן שיקולי הענישה בעבירות אלו דורשים להעדיף את הצורך בהרתעת הרבים על פני השיקולים האישיים, ובהינתן שעל פי רוב דווקא המעמד הנורמטיבי של הנאשם קודם לביצוע העבירה הוא זה שהכשיר את הקרקע לביצועהּ.
הגנה מן הצדק
- שלבי הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, כפי שהם מובאים בסימן א'1 לפרק ו' של חוק העונשין שהוסף בתיקון 113, מציבים את הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כשיקול לקביעת העונש המתאים לנאשם "בתוך מתחם העונש ההולם" (סעיף 40ג(ב) לחוק), ולא כשיקול העשוי להוביל לחריגה ממתחם העונש ההולם (סעיף 40יא רישא), או כשיקול המשפיע על קביעת מתחם העונש עצמו (סעיף 40ג(א)). זאת להוציא שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, שבהתקיימותם רשאי בית המשפט לחרוג מהמתחם (סעיף 40ג(ב)). למרות זאת, הוכרה בפסיקה השפעתן האפשרית של הנסיבות החיצוניות לביצוע העבירה על חריגה מהמתחם. בפרשת לופוליאנסקי (ע"פ 5669/14, פסק דין מיום 29.12.2015, בתוך ע"פ 4456/14 ואח') אומצה ההשקפה הגורסת כי בידי בית המשפט להטיל עונשים החורגים לקולה או לחומרה מהמתחם בשל שיקולי צדק, גם אם לא מדובר בשיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור, באשר שיקולים אלו המוזכרים במפורש בחוק אינם מהווים 'רשימה סגורה' (שם, פסקאות 220-214 לפסק דינו של השופט פוגלמן. ראו עוד: י' ליבדרו "חריגה ממתחם העונש ההולם מטעמי צדק" הסניגור 198-197, 4, עמ' 9-8 (2013); א' גזל-אייל "חריגה ממתחם העונש ההולם" (ספר דורית ביניש 539, 565-561 (2018)). תוצאה זו מתחייבת מעקרון המידתיות בענישה, שהוא אחד מהיבטיו של עקרון ההלימה, ושממנו נובעת החובה המוטלת בית המשפט להבטיח שהעונש הנגזר על הנאשם הקונקרטי יהיה מידתי ביחס לחומרת מעשיו ולאשמו. שיקול הדעת השיפוטי, העובר כחוט השני לאורך כל שלבי גזירת הדין ואינו חדל להתקיים באף שלב, מותיר את הפתח לחריגה ממתחם העונש ההולם מחמת שיקולי צדק, באותם מקרים חריגים וקיצוניים הדורשים זאת (ראו עוד רע"פ 6621/23 מדינת ישראל נ' גרין, פסקה 8 לפסק דינו של השופט סולברג (7.4.2025); ע"פ 6692/23 זלקוב נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (21.7.2024); ע"פ 5750/16 מדינת ישראל נ' חשאן, פסקה 12 (23.4.2017); ע"פ 5703/22 בן ציון נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (9.11.2022)).
- ההתחשבות בשיקולי צדק כנימוק לחריגה ממתחם העונש ההולם נדרשת גם כאשר שיקולי הצדק נובעים מהתנהגות רשויות אכיפת החוק המקימה טענה להגנה מן הצדק מקום בו "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" (סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ)). אמנם סעיף 40יא(9) מונה את "התנהגות רשויות אכיפת החוק" כאחת מן הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה שניתן להתחשב בה בגזירת העונש המתאים לנאשם. אולם ההתחשבות בשיקול זה אפשרית לפי הסעיף רק לצורך מיקום העונש המתאים בתוך מתחם העונש ההולם, ולא כשיקול המאפשר חריגה מהמתחם. בדומה לכך השיקול האמור בסעיף 40יא(10): "חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה", הכרוך לעיתים (כמו בענייננו) בטענת הגנה מן הצדק. לכן, חריגה לקולה מתחת למתחם מטעמי הגנה מן הצדק, נעשית מכוח ההלכה הפסוקה ולא מכוח אחד השלבים הססטוטריים בהבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. עמד על השופט הנדל בע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל, פסקה 50 (1.3.2017)):
"החלת הדוקטרינה משמעותה היא, כפי שציינתי, שעוצמת הנסיבות העוטפות את רגע האירוע היא כזו שיש בה כדי להשפיע לא רק על הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, אלא אף על מעשה העבירה עצמו. במובן הפורמאלי, הדבר בא לידי ביטוי בכך שבעוד שההתחשבות בנסיבות העבירה שאינן קשורות בביצועה, על פי תיקון 113 לחוק העונשין, עשויה להשפיע רק על גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע; החלת הגנה מן הצדק עשויה להשפיע אף על קביעת מתחם העונש עצמו, או ליתר דיוק, על נקודת ההתחלה ואף על נקודת הסוף של התוצאה העונשית".