ובפרשת אלמלח הוסיף, כי התוצאה המשפטית אינה משתנה גם כאשר המעשה הפסול התבצע על ידי הרשות החוקרת, כבענייננו:
"דברים אלה חלים, כמובן, לא רק על התביעה הפלילית, אלא גם על המשטרה כזרועה הארוכה של המדינה כמאשימה... חריפות הסנקציה היא כגודל האשראי שניתן למדינה ולא נפרע על ידה. המדינה אינה יכולה, מצד אחד, ליהנות מחזקת התקינות בבואה לחשוף בפני הנאשם את חומר הראיות שבידה, ועל ידי כך להיחשב כמי שקיימה את זכות העיון שלו; ומהצד השני, לרחוץ בניקיון כפיים כאשר מתברר שראיה אשר עשויה היתה להועיל להגנת הנאשם לא גולתה לו" (שם, פסקאות 11-10).
- האשראי שקיבלה המדינה מבית המשפט בשנים הראשונות לניהול ההליך היה גבוה; ופעם אחר פעם נהנתה המחלקה לחקירות שוטרים מחזקת התקינות, עד אשר התחוור כי אין לסמוך על הצהרותיה בבית המשפט.
(א) לא עלה על הדעת לפקפק באמור בבקשה שהגישה המדינה למעצרם עד תום ההליכים של מלכה ופישר, לפיה חלק מהמארג הראייתי הלכאורי נגדם הוא הודאתו של מלכה בעיקרי העבירות המיוחסות לו ולפישר. תרחיש שלפיו ההודאות של מלכה בחקירה, כפי שהועברו להגנה עם הגשת כתב האישום (שהן אלו שהיו אמורות להיות מוגשות לבית המשפט לצורך הוכחת האישומים בהתאם לסעיף 77 לחסד"פ), ואשר שימשו אחד העוגנים הבולטים לבקשת המעצר עד תום ההליכים, הם מסמכים נעדרי כוח ראייתי מחמת חיסיון שניתן למלכה על עשיית שימוש באותן הודאות - היה נחזה להילקח ממחוזות הדמיון. המציאות, כפי שהתחוורה בשלב מתקדם של המשפט, עלתה על כל דמיון. התברר כי נעשה כאן מצד המחלקה לחקירות שוטרים מהלך משולב של הסתרה, הן כלפי בית המשפט ועורכי דינו של פישר, הן כלפי פרקליט המדינה שאסר כניסה למשא-ומתן עם מלכה לפני הגשת כתב האישום (ראו נ194/2, פרפרזות של ישיבות עדכון שהתקיימו אצל פרקליט המדינה בימים 3.5.2015, 5.5.2015, 7.5.2015). אמנם עורכי דינו של מלכה לא הוטרדו יתר על המידה מהסיטואציה הקפקאית שנוצרה, שכן מבחינתם עמדה בתוקף ההבטחה בעל-פה של בכירים במחלקה לחקירות שוטרים לחתום עמם על הסכם עד מדינה לאחר הגשת כתב האישום (כפי שהעיד עו"ד ברטל ברשות התחרות מיום 3.11.2022, שו' 21-10, 59-56; ובבית המשפט בעמ' 21769-21763, 21779). ככל הנראה, גם מקבלי ההחלטות במחלקה לחקירות שוטרים ראו במהלך זה (בניגוד להוראת פרקליט המדינה) סיכון מחושב. אולם כל השיקולים האלה אינם מעניינם של בית המשפט או של פישר. המחלקה לחקירות שוטרים לא הייתה רשאית להגיש לבית המשפט כתב אישום ובקשת מעצר עד תום ההליכים המבוססים על מצג שווא לפיו חקירתו של מלכה (בעניינים נושא כתב האישום) הסתיימה וכי נגבו ממנו אמרות שניתן יהיה לעשות בהן שימוש במשפט. במועד הגשת כתב האישום, חיסיון השימוש שהוענק עשרה ימים קודם לכן למלכה במסמך חתום בידי סעדה, עמד בתוקף; חתימת הסכם עד מדינה עמו הייתה באותו מועד דבר שטרם בא לעולם, ושעשוי היה שלא לקרות אם המשא-ומתן, שנמשך גם לאחר הגשת כתב האישום, היה נקלע למבוי סתום. גם כאשר התרחש אירוע החתימה, שלושה שבועות לאחר הגשת כתב האישום, לא היה בכך להחזיר את הגלגל אחורנית ולהכשיר למפרע את ההודעות שנמסרו תחת חיסיון שימוש, אלא היה על המחלקה לחקירות שוטרים להתכבד ולגבות ממלכה הודעות במעמדו החדש כעד מדינה, כשם שהדבר נעשה בכל מקרה אחר, ובהינתן שההודעות שמסר קודם לכתב האישום היו בבחינת עדות ניקיון הנגבית ממועמד להיות עד מדינה, כפי שהעיד עו"ד ברטל (למשל בעמ' 21773-21764) בעדותו האמינה עליי.