שנית, הסעד הקבוע בסעיף 150 לחסד"פ למצב שבו מתקבלת טענה להגנה מן הצדק, הוא ביטול האישום. סדר הדין הפלילי אינו מכיר במצב שבו אישום שלם הנכלל בכתב האישום (להבדיל מעבירה פלונית בתוך אישום קיים) - לא כל שכן אישום המתייחס לפרשה שלמה, נפרדת ושונה מהפרשה שנותרה בכתב האישום - 'מתנדף' לאוויר ונעלם כאילו לא היה מחמת קבלת טענה להגנה מן הצדק לגביו. תוצאה כזו חושפת את הנאשם לסיכון של הגשת הליך פלילי חדש נגדו בגין אותה פרשה, מה שאין כן ביטול האישום בשל הגנה מן הצדק לאחר ניהול הליך פלילי מלא (ראו ע"פ 2868/13 חייבטוב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז (2.8.2018); א' לייסט "על כללי התנהגות, כללי שיפוט, ועל קיום משפטי זוטא לבחינת קבילות ראיות חפציות - קריאה חדשה בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש" ספר יורם דנציגר 461, 497 (2019)). בשעה שהציגו הצדדים לפני בית המשפט את הסדר הטיעון ביום 28.8.2025, לא ביקשה המאשימה להורות על ביטול האישומים שנכללו בכתב האישום המקורי והושמטו מכתב האישום המתוקן. בקשת המאשימה הייתה ונותרה, להרשיע את פישר בעבירות שיוחסו לו על פי הודאתו במסגרת הסדר הטיעון; אם כי במענה לשאלת בית המשפט היא ציינה כי אמנם מדובר במחיקת חלק מהאישומים במסגרת הסדר טיעון כש"המשמעות היא ביטול" (עמ' 25589). דא עקא, הסדר הטיעון כלל רק הסכמה בעניין הודאת פישר בעובדות כתב האישום המתוקן והרשעתו בעבירות המיוחסות לו בכתב אישום זה, ולא הסכמה של הצדדים או בקשה של המאשימה לבטל את יתר האישומים שהיו בכתב האישום המקורי ולא הופיעו בכתב האישום המתוקן (במובחן, למשל, מההסכמה עם נאשם 7 מיום 24.2.2019). גם לאחר שבא-כוחו של פישר הבהיר כי הוא עומד על זיכוי פישר מאישומים אלו (עמ' 25592), תשובתה של ב"כ המאשימה נותרה כי מבחינה דיונית אין כל ייחוד בהסדר הטיעון הזה "ומה שנמחק... נמחק, הוא מבוטל במסגרת ההסכמה שבין הצדדים, הוא מבוטל על כל המשמעויות שלו" (עמ' 25593). גם הפעם לא התבקשה קביעה שיפוטית בדבר ביטול האישומים, להבדיל מהמשמעות אותה ייחסה המאשימה ל'מחיקה' שלהם (מונח שאינו קיים בסדר הדין הפלילי).
שלישית, בהעדר הסכמה על ביטול האישומים שהיו בכתב האישום המקורי והושמטו מכתב האישום המתוקן, נוכח עמידתו של עו"ד פרי על כך שמדובר בחזרה מאישום המובילה לזיכוי, ולאור הוראת סעיף 94(ב) לחסד"פ המתנה ביטול אישום לאחר תשובת הנאשם לאישום במתן הסכמת התובע והנאשם לכך, קבעתי במסגרת הכרעת הדין כי לגבי אותם "אישומים שנכללו בכתב האישום המקורי (והוגדרו בו כפרשות נפרדות)" אך "אינם מצויים כלל בכתב האישום המתוקן... קיימת הבחנה לעניין תחולת סעיף 92 לחסד"פ מזה, וסעיפים 94-93 לחסד"פ מזה", ולפיכך יש לראות את המאשימה כחוזרת מאותם אישומים (פרשות). הוספתי כי גישה זו צועדת עקב בצד אגודל אחרי הדרך שכבר נסללה בהליך הנוכחי, "בדומה לאישום השישי בעניין 'פרשת כחלון', שגם הוא נכלל בכתב האישום המקורי ולגביו הודיעה המאשימה ביום 28.6.00 כי היא חוזרת מאישום זה ביחס לנאשמים 2 ו-4", ונאשמים אלו (פישר וביטון) זוכו מאישום זה בהסכמה. עוד ציינתי שם כי ההבחנה האמורה מעוגנת באסמכתאות משפטיות שיפורטו במידת הצורך. לאור המחלוקת שהתגלתה במסגרת הטיעונים לעונש בעניין האישומים שלא הופיעו בכתב האישום המתוקן, נודעת חשיבות לכך שפישר זוכה מאותן עבירות להבדיל מביטולן (באשר ביטול אישום מחמת הגנה מן הצדק אינו מהווה נקיטת עמדה בשאלת קיומן של ראיות מספיקות להרשעה, במובחן מזיכוי הנעוץ בשיקולים ראייתיים: פרשת חייבטוב, לעיל, פסקה 9 לפסק דינו של המשנה לנשיאה מלצר; פרשת אלמלח, לעיל, פסקה 163 לפסק דינו של השופט אלרון). אַפנה אפוא לפסק דינו של השופט קדמי בע"פ (מחוזי ת"א) 6/87 קחזם נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ח(1) 92 (1987), שבו נקבע כי אף שהתביעה רשאית לבקש לתקן את כתב האישום על ידי מחיקת עבירות מבלי שהנאשם יזוכה מהן, "כמובן, שביהמ"ש - מיוזמתו או לפי בקשת הנאשם - רשאי לסרב לתיקון כזה, אם אינו כרוך בחזרה מפורשת מן האישום" (שם, פסקה 4). לעניין השיקולים הצריכים להחלטה האם להתנות את תיקון כתב האישום בחזרה מהאישומים שהושמטו בכתב האישום המתוקן, ציינה שם השופטת שצקי: