"כאן ביקשה התביעה הן להוסיף לכתב האישום והן לגרוע ממנו. ה'גריעה' לא היתה אלא סילוקם של שני אישומים מ'מפת כתב האישום'. אישום שסולק כליל ממילא אין הנאשם צריך להתגונן מפניו, והחובה ליתן לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן - חובה המהווה חלק אינטגרלי ותנאי בל יעבור לרשות לתקן שלאחר תחילת המשפט - בטלה מאליה... מחיקתו כליל וסילוקו של אישום מכתב אישום אינם נופלים לפיכך בתחומי ס' 92(א) אלא המחיקה - או הסילוק, מהווים להלכה ולמעשה אקט של חזרת תובע מאישום שבמסגרת ס' 94 לחוק סדר הדין הפלילי, בין אם נקט התובע לשון 'מחיקה' או לשון 'חזרה מאישום' או הצהיר שלא יביא ראיות לאותו אישום. חזרת תובע מאישום לאחר תשובת הנאשם לאישום מחייבת את בית המשפט - ללא כל שיקול דעת - לזכות את הנאשם מאותו אישום, וזאת על פי הוראתו של ס' 94 הנ"ל" (ההדגשה הוספה).
ראו עוד: ע"פ 3971/90 אסיס נ' השופטת ויקטוריה אוסטרובסקי, פ"ד מה(1) 661, 666 (1990); חע"מ (שלום ב"ש) 1253/08 מדינת ישראל נ' שדות השקעות בחקלאות ונדל"ן בע"מ (10.11.2010); תת"ח (שלום אשד') 109-08-21 מדינת ישראל נ' אפיקים - שירותי תחבורה מתקדמים (5.9.2023). בהתאם, הובהר בספרו של י' קדמי, על סדר הדין בפלילים (חלק שני - הליכים שלאחר כתב אישום - 2009) עמ' 953, כי גם במסגרת עסקת טיעון נדרשת הסכמה של ההגנה לחזרה מאישום שאינה כרוכה בזיכוי. כאמור, במקרה שלפנינו לא ניתנה הסכמה כזאת. ממילא, הזיכוי של פישר מהאישומים המקוריים שלא הופיעו בכתב האישום המתוקן, מחזק את ההצדקה לזקוף את עיקר התוצאה הנוגעת לאותם אישומים, דווקא לשיקולים ראייתיים ולא רק לשיקולי הגנה מן הצדק, באופן שכוחה במותניה של ההגנה מן הצדק להוסיף ולהשפיע באופן ממשי גם על העונש המתאים לפישר בשל העבירות בהן הורשע.
אווירה ציבורית עוינת
- בפרשת נשיא המדינה לשעבר משה קצב, נקבע כי "'משפט שדה' עלול ליצור הטיית דעת הקהל נגד מי שעניינו תלוי ועומד בחקירות במשטרה ומי שעניינו תלוי ועומד בבית המשפט וכן עלול הוא להשפיע על בית המשפט. 'משפט שדה' עלול לדרוס ברגל גסה את זכותו של אדם למשפט הוגן" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 391 (10.11.2011)). עוד נאמר שם כי "הפרסומים בפרשת המערער לא נתנו מנוח... היקפם, תכיפותם, עוצמתם וחומרתם, כאמור, עלולים להיתפס כהעברת הדיון המשפטי לזירה התקשורתית ותופעה זו מסוכנת היא עד מאוד" (פסקה 394). באותה פרשה, לא הייתה מחלוקת כי 'משפט השדה' שנערך לנאשם בתקשורת מהווה טעם להקלה בעונשו (אם כי דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי ביקשה להקל עמו יותר בשל ההיקף הנרחב של הפרסומים בתקשורת; עיקר הדיון בבית המשפט העליון היה בשאלה האם ראוי לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק, ולא לראות בה טעם להקלה בעונש; ראו גם בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 69 לפסק דינו של השופט לוי (26.6.2008)).
גישה זו יפה גם לענייננו. כפי שעלה מהראיות לעונש מטעם פישר, היקף ותוכן הפרסומים מאז פרוץ הפרשה שבר שיאים; גרם לו, לאשתו ולילדיו סבל בשל ישוער; והוביל לשפיטתו בתקשורת בטרם נחרץ דינו על ידי מערכת המשפט. הדברים הגיעו עד כדי כך, שסרטון של חיפוש שנערך בידי חוקרי המחלקה לחקירות שוטרים בחדר השינה של בני הזוג, שודר בטלוויזיה עוד באותו הערב, בשעה שפישר נתון בבית המעצר. ואין זו אלא דוגמא אחת מיני רבות להתעסקות התקשורתית החודרנית והעוינת לה זכה פישר לאורך שנות ההליך. כל אלה, והנזקים שהם הסבו לפישר ולמשפחתו, צריכים אפוא לקבל ביטוי מעשי בהקלה בעונש (ראו ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 197, 199 (1976); ת"פ (מחוזי י-ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי, פסקה 7 (15.4.1999); ת"פ (מחוזי ת"א) 40450/99 מדינת ישראל נ ' נמרודי, פסקאות 17-16 (24.10.2001); ת"פ (מחוזי מרכז) 36669-07-14 מדינת ישראל נ' גרנביץ, פסקה 70-67 (5.11.2018)).