אכן, שורשי הגישה המכירה בזיקה הטריטוריאלית נטועים בתפיסות יסוד שבדיני העונשין ובתורת המשפט בדבר תפקידה של ההתאגדות החברתית, ובגלגולה המודרני של המדינה, כאמצעי הגנה על שלומו ורווחתו של הציבור החוסה תחת כנפיה. לבושו המודרני של עיקרון זה הוא המושג של "ריבונות המדינה" שבשמו נמסרת לריבון מרות
על הנעשה בשטחו הגאוגרפי. זהו ה-“Power inherent in sovereignty” שאליו התייחס בית המשפט העליון האמריקני בענייןBlackmer v. United States (1932) [85], at
p. 437. בישמה ייעוד זה מוסמכת המדינה לקבוע מערכת נורמות בדבר המותר והאסור בשטח שבשליטתה, ולאוכפן. מערכת נורמטיבית זו משתרעת הן על מעשים שהתרחשו בתחומי המדינה והן על מעשים שנועדו להפר את הסדר הציבורי בשטחה.
מכל האמור אתה למד כי הדין הישראלי שלאחר תיקון 39 הכיר בזיקה טריטוריאלית רחבה. זאת, לא רק בעבירות תוצאתיות כי אם גם בעבירות התנהגות, ולא רק בעבירות סובסטנטיביות, כי אם גם בעבירת הקשר ובמעשי הכנה אחרים. אלה כאלה עונים על הזיקה הרחבה ככל שהפיקו, או שנועדו להפיק, תוצאה בתחומי הטריטוריה.
- המשפט האמריקני אימץ מראשית המאה ה-20 גישה דומה. הקביעה המנחה שמורה לשופט Holmes בפרשת Strassheim v. Daily (1911) [86], at p. 285:
“Acts done outside a jurisdiction, but intended to produce and producing detrimental effects within it, justify a State in punishing the cause of the harm as if he had been present at the effect, if the State should succeed in getting him within its power”.
קביעה זו אמנם התייחסה בשעתה להחלת דיניה של מדינה אחת בארצות הברית על מעשים שאירעו בתחומיה של מדינה אחרת בארצות הברית, אולם בפרשות מאוחרות יותר יושמה הלכת Strassheim [86] גם במעשים שבוצעו מחוץ לארצות הברית (ראו Ford v. United States (1927) [87], at p. 620; Rocha v. United States, supra [82], at p. 548; Marin v. United States (1965) [88], at p. 178). על יסודה של הלכה זו עמד עוזר מזכיר המדינה האמריקני (לימים השופט) J.B. Moore, בחיבורו על פרשת Cutting (שבה הועמד לדין במקסיקו, בשנת 1887, אמריקני בשל מאמר שפרסם בעיתון טקסני נגד אזרח של מקסיקו - Report on Extraterritorial Crime and Cutting Case). בהתייחסו לחיוניות יישומה של גישה זו בעידן שבו שיטות הפעולה המתפתחות מקלות ביצוען של עבירות חוצות גבולות, אמר Moore: