"...לא יהיה זה צודק לדון אדם במדינה אשר לחוקיה הוא אינו מודע, שאת תרבותה הוא אינו מכיר ואת לשונה הוא אינו דובר. אין זה ראוי לנתק אדם ממדינתו, ממשפחתו, מעדיו ומבני עמו...".
עם זאת ככל זכות אף הזכות שלא להיות מוסגר אינה מוחלטת. למולה ניצבים אינטרסים נוגדים, שעל יסודם עשוי המשפט להתיר, בנסיבות מסוימות, את הפגיעה בזכות (ראו פרשת הקש [39], בעמ' 495). המנגנון החוקתי המסדיר זאת הוא כידוע "פסקת ההגבלה" - סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - על ארבעת תנאיה המצטברים, ולפיהם: כדי שתוכשר הפגיעה יש להראות כי היא נעשית בחוק או על פיו, כי תכליתה ראויה, כי היא עולה בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל, וכי אינה עולה על הנדרש.
השאלה הדורשת בירור היא אפוא מה טיבו ומה תוכנו של האינטרס הציבורי העומד אל מול הזכות שלא להיות מוסגר, ומה משקלו כשהוא מונח כנגדה על כף המאזניים. עניינו של הציבור בהסגרה או באי-הסגרה מתגבש מתוך היתוך של כלל האינטרסים המעורבים - אלה התומכים בהסגרה ואלה השוללים אותה. הללו יימצאו לנו מתוך פירושו של דבר החקיקה אשר יוחד לסוגיית ההסגרה, הלא הוא חוק ההסגרה, מהוראותיה של אמנת ההסגרה הרלוונטית וממקורות נוספים.
האינטרס הציבורי בראי חוק ההסגרה והאמנות
- בע"פ 74/85 הנ"ל [32] עמד השופט בך על הצורך ליתן למונחים בחוק ההסגרה פירוש רחב (שם, בעמ' 284). בע"פ 318/79 הנ"ל [15] ביטא השופט ברק גישה דומה,
בקובעו כי "...הנטייה הברורה של בתי-משפט [היא - א' א' ל'] להעניק לאמנות הסגרה פירוש ליברלי..." (שם, בעמ' 103). על עמדה זו חזר הנשיא ברק, בדעת מיעוט, בפרשת שינביין [44], בקובעו כי "...חוקי הסגרה (ואמנות הסגרה) זוכים לפירוש ליברלי..." (שם, בעמ' 640). לעומתו קבע השופט אור, בדעת רוב, כי לא ניתן "...לקבוע, ככלל גורף, כי יש לפרש את הדינים הקבועים בחוק ההסגרה באורח 'ליברלי'" (שם, בעמ' 660).
להשקפתי, השאלה אינה מידת הליברליות בפירוש החוק. דיני ההסגרה, ככל דין אחר, מתפרשים על פי תכליתם ומתוך איזון בין הערכים המגולמים בהם (ראו: פרשת אלוני [16], בעמ' 42; ע"פ 600/88 דיויס נ' היועץ המשפטי לממשלה [46], בעמ' 647; בג"ץ 3806/93 מנינג נ' שר המשפטים [47], בעמ' 425; דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה [48], בעמ' 449). תכלית זו, וליתר דיוק תכליות אלו, הן המפתח להבנת האינטרס הציבורי בשאלת ההסגרה בכל מקרה ומקרה.