גם הנשיא ברק סבר כי "'השופט הטבעי' של נאשם הוא השופט של הארץ שבה ביצע את העבירה" (עניין שינביין [44], בעמ' 639). ובפרשת הקש [39], בעמ' 499 קבע השופט מצא:
"...מידת הצדק מחייבת כי מי שבחר לבצע עבירה במדינה שאינה מדינת אזרחותו ואינה מקום מושבו הקבוע יידרש לעמוד לדין לפני הערכאה השיפוטית המוסמכת במדינה שבה בחר לבצע את עבירתו, שתברר את דינו על-פי חוקיה ושיטתה".
והוסיף השופט עדיאל:
"...ביצוע העבירה פוגע בראש ובראשונה בריבונותה ובסדריה של המדינה שבשטחה בוצעה העבירה. לפיכך הדעת נותנת שעניינה של מדינה יהא נתון
בראש ובראשונה למתרחש בתחומה ורק לאחר מכן למעשים המבוצעים במדינות אחרות שאין להם השפעה ישירה על המתרחש בשטחה" (פרשת מימון-כהן [45], בעמ' 64).
- אך מהו הדין שעה שעבירה בוצעה במקומות מספר? הכלל המתייחס למקום הביצוע אינו מספק מענה למצב דברים מעין זה. יתרה מכך, אפילו הונח לפתחנו מקרה שבו התחרות השוררת היא בין שתי מדינות, שאף לא אחת מהן מבקשת להעמיד לדין אדם על יסודה של זיקה טריטוריאלית, גם אז לא היה "כלל מקום הביצוע" רלוונטי. ועוד, והוא החשוב לענייננו: כיצד תוכרע תחרות מקום שבו העבירה שבה מדובר היא קשירת קשר במדינה אחת לביצוע עבירה במדינה אחרת? הלא על פי ההשקפה שהבעתי, יש לראות בשתי המדינות בעלות תחולה טריטוריאלית, ובכגון דא נמצא "כלל מקום הביצוע" חסר תועלת.
סבורני כי ככל שהדבר אמור בפלילים, שיטת המשפט ה"טבעית" של אדם היא אותה השיטה שהמעשה המיוחס לו קשור אליה במֵרב העבותות. גישה זו, המכונה לעתים גישת "מרב הזיקות" או גישת "מרכז הכובד" (center of gravity) של העבירה, היא המבטאת בצורה הטובה ביותר את הקשר בין המעשה לבין שיטת המשפט אשר ראוי כי תחול. היא מציעה כלל עדיפות יעיל שבכוחו לסייע - לצד יתר השיקולים שבית המשפט מצווה לשקול - בפתרון רובם של מקרי התחרות העולים על הדעת.
גישה מעין זו זוכה ליישום גם במשפט האזרחי. היא הגישה המקובלת לבחינת נאותות הפורום היושב לדין (ראו: רע"א 4716/93 החברה הערבית לביטוח שכם נ' זריקאת [50], בעמ' 269; רע"א 851/99 הנאמנים בפשיטת רגל שלABC Containerline N.V. נ' Depypere [51], בעמ' 813). אמנם, נמתחה עליה ביקורת. נטען כי היא עלולה לפגוע בוודאות המשפטית ואף לשמש מכשיר מניפולטיבי בידי בתי המשפט (ראו: קרייני בספרו הנ"ל [126], בעמ' 53 וכן פרשת ינון [28], בעמ' 375). ברם לטענות אלו אין יסוד שעה שמדובר במשפט פלילי. אכן, כפי שציינתי לעיל, עקרון הוודאות המשפטית הוא מאמותיו של הדין העונשי. אך אין פירושו אלא כי אדם לא ייחשף להטלתה של אחריות בפלילים שעה שאין בכוחו לדעת על האיסור הפלילי וטיבו (ע"פ 534/78 קוביליו נ' מדינת ישראל [52], בעמ' 287). ועוד מתקשר העיקרון לזכותו של נאשם להליך הוגן ולליבון אשמתו על יסודם של כללי ראיות הוגנים וברורים. אולם אין זו ודאותו של עבריין כי יוכל לחמוק מדינו אם אך ישכיל לבצע את מעשיו הפסולים במקום או באופן שלא יאפשרו את מיצוי הדין עמו. אין זו הוודאות כי יוכל להפיק את רווחיו במקום פלוני אך לא ייחשף לסיכוני השיטה הנוהגת באותו המקום. אף אין זו ודאותו של אדם