למדרג הזיקות ביטוי חלקי בחוק העונשין שלאחר תיקון 39. כך בסעיף 14(ב) לחוק, המעגן את תחולת הדין הפלילי מכוחה של זיקה פרסונלית פסיבית, נקבע כי הדין הישראלי ייסוג מקום שבו מעשה העבירה בוצע בשטחה של מדינה זרה, ואין הוא עבירה לפי דיניה או שדיניה מסייגים את האחריות הפלילית לגביו, או ששיטת המשפט הזרה כבר מיצתה את כוחה - מכוח הזיקה הטריטוריאלית - להעמיד את הנאשם לדין והוא זוכה או שהורשע ונשא בעונשו. סעיפים 15(ב) ו-16 לחוק העונשין מחילים מדרג דומה בין זיקה פרסונלית אקטיבית או זיקה אוניברסלית שלפי הדין הישראלי לבין זיקת הדין הזר.
אך הנה, כפי שמציין פרופ' פלר עצמו, אין המדרג ההייררכי מתייחס אלא לברירת הדין, ואין לו, זאת אוסיף אני, דבר עם ההכרעה בין שיטות משפט המתחרות על התחולה. משמעותו היא כי מקום שבו דיניה של מדינה זרה מורים כי מעשה שבוצע בשטחה אינו בבחינת עבירה, שוב לא יוכל הדין הפלילי הישראלי להחיל עצמו על מעשה זה מכוחן של זיקות שהן, מטיבן, נחותות מזיקתה הטריטוריאלית של המדינה הזרה. כך הוא גם מקום שבו מיצתה המדינה הזרה את הדין עם הנאשם. למעשה, יישום המדרג אינו מביא להכרעה בתחרות בין שיטות משפט, אלא מייתר תחרות מלכתחילה. ואולם, מקום שבו זו שרירה וקיימת, שבה שאלת ההכרעה על מקומה, למשל כשכל התנאים הקבועים בסעיף 14(ב) הנ"ל מתמלאים, או כששיטות המשפט המעורבות נכשלות בעיגונו הראוי של מדרג הזיקות במשפטן הפנימי (וראו פלר יסודות בדיני עונשין [127], בעמ' 247).
מענה חלופי עשוי היה להימצא בדמות מתן, א-פריורי, של מעמד בכורה לזיקה מסוג מסוים באופן שידה תהא תמיד על העליונה. בעבר נהגו לסבור למשל כי השתייכותו הלאומית של אדם הופכת את מדינת הלאום לפורום הראוי ביותר לשפיטתו. לכך כיוון חברי השופט מ' חשין, בקובעו כי:
"...הליכה לאחור אל מעבי-ההיסטוריה תלמדנו כי מקור אותם חוקים המונעים הסגרתם של אזרחים היה, בין השאר, באביב העמים מן המאה
ה-19... אזרח הוא בן-ארצו - אם תרצו: בן-מולדתו, ועל-כן ראוי כי לפני
השופטים במדינתו - דווקא לפניהם ולא לפני שופטים במדינה אחרת - ייתן את הדין, שהם שופטיו ה'טבעיים'" (פרשת יגודייב [13], בעמ' 558).
גישה אנכרוניסטית זו אינה תקפה עוד. קולותיה, קבע הנשיא ברק בעניין שינביין [44], בעמ' 638 "...נתפסים כקולות מעבר רחוק ומוזר...". והוסיף חברי השופט מ' חשין:
"...הטעמים שהועלו בעבר למניעת הסגרתם של אזרחים למדינות אחרות - אי-הצדק שבשפיטת אדם במדינה שאת דיניה אין הוא מכיר ותרבותה זרה לתרבותו; חובתה של מדינה להגן על אזרחיה מפני שיטת משפט זרה; היעדר אמון בהגינותה של מערכת משפט זרה כלפי מי שאינם אזרחיה - טעמים אלה אבד עליהם כלח בעולם שהפך 'כפר גלובלי'..." (פרשת יגודייב [13], בעמ' 544).
- את עמדת הבכורה תפסה גישה הגורסת כי הזיקה המועדפת היא הזיקה הטריטוריאלית, ומכאן שעדיף להעמיד אדם לדין במקום ביצועה של העבירה. הגיונה של תוצאה זו בצדה. ניתן גם ניתן לראות אדם שבחר לבצע עבירה במקום פלוני, כמי שהכפיף עצמו מרצונו לשיטת המשפט הנוהגת באותו המקום. גם על כך עמד פרופ' פלר:
"בעשיית עבירה פלילית מקבל העושה על עצמו מראש את השיפוט של המדינה שבשטחה עבר את העבירה" (פלר דיני ההסגרה [125], בעמ' 3).