“It is often better that a crime be prosecuted where its harmful impact is felt and where the witnesses and the persons most interested in bringing the criminal to justice reside, and... where the... evidence [is] located...” (ibid [122], at p. 1488).
נפסק אפוא כי לאור מכלול השיקולים ההסגרה לארצות הברית היא חוקתית (השוו גם Re Federal Republic of Germany and Rauca (1983) [124], at p. 405).
אפשר עוד כי עיגונו של עקרון "מרכז הכובד" ככלל העדיפות הראוי בשאלות של ברירת תחולה יימצא לנו, מכוח היקש, גם בסעיף 403 ל-Restatement האמריקני (Restatement 3d, Foreign Relations Law of the United States (1986) [152]). סעיף זה, המתייחס לעניינים אזרחיים ופליליים כאחד, מדבר בכלל של ברירת תחולה מקום שבו שתי מדינות רואות כסביר להחיל את דיניהן על מעשה אחד, אך הדינים סותרים זה את זה. יסודו של כלל זה בצורך להימנע ממצב שבו אדם כפוף לשתי הוראות דין נוגדות שלא ניתן ליישב ביניהן. אז נקבע ב-Restatement, על כל אחת מן המדינות המתחרות לבחון - על יסוד שקלולם של כלל המשתנים הרלוונטיים - למי מביניהן אינטרס עדיף בעליל (“clearly greater”). על מדינה המוצאת שלחברתה אינטרס עדיף בעליל, לוותר על תחולת דיניה. דומני כי ניתן לאמץ כלל כאמור אף במקום שבו אין מדובר בסתירה בין הוראות הדין, אלא בשאלה מי מבין המדינות תחיל את דיניה הדומים לאלו של חברתה על המקרה הנדון מקום שבו אין שתיהן יכולות לעשות כך יחדיו.
לבסוף ניתן להקיש ממצב דומה של תחרות, הנוצר שעה ששתי מדינות מבקשות במקביל את הסגרתו של אדם ממדינה שלישית. ההכרעה בדבר מוסדרת פעמים רבות בהוראה פרטנית באמנות ההסגרה. בסעיף 17 לאמנה האירופית (European Convention on Extradition (Paris, 13.12.1957) [153]) למשל, שכותרתו “Conflicting request”, נקבע:
“If extradition is requested concurrently by more than one State, either for the same offence or for different offences, the requested Party shall make its decision having regard to all the circumstances and especially the relative seriousness and place of commission of the offences, the respective dates of the requests, the nationality of the person claimed and the possibility of subsequent extradition to another State” (Emphasis added - E.E.L.).