לאמור, למדינה המתבקשת שמורה הזכות להכריע את התחרות על פי שיקול דעתה, ובגדרי הפעלתו עליה לשקול את כלל הנסיבות הנוגעות בדבר (ובמילים אחרות - את כלל הזיקות). כלל דומה של הכרעה על פי מכלול הנסיבות קבוע בסעיף 14 לאמנת ההסגרה הדו-צדדית בין ארצות הברית לבין ישראל. על כך אמר פרופ' פלר: "אין לנו כל שמץ של ספק כי הגישה הגמישה שננקטה באמנה האירופית ובאמנות האחרות שדוגלות באותה גישה, עדיפה על פני כל גישה נוקשה, יהיה המבחן בו בחרה אשר יהיה" (פלר דיני ההסגרה [125], בעמ' 405). לכך אין לי, בכל הכבוד, אלא להסכים.
אסכם ואומר כי ככל שמעשהו של אדם, בלי קשר למקום הפיזי שבו התבצע, קשור במיוחד לשיטת משפטה של המדינה המבקשת, הרי מתכליתם המסוימת של דיני ההסגרה שבה מדברים אנו עתה מתבקש כי יהיה ראוי להסגירו לידיה. עם זאת אטעים את שאמרתי: איתור מרכז הכובד של העבירה אינו אלא כלל עדיפות המגלה למי מבין שיטות המשפט זיקה עדיפה למעשה העבירה. אין הוא כלל הכרעה, ותוצאתו אך מצטרפת ליתר הפרמטרים הנבחנים בשאלת ההסגרה והמתגבשים יחד למארג של שיקולי הכרעה.
ביטוים של הדברים במשפט ההסכמי
- כפי שכבר נאמר, מדינות רשאיות לעצב בהסכם את יחסי ההסגרה ביניהן, להצר את היקפם או להרחיבם ולקבוע בהם תנאים שונים. עיון בהסכמי הסגרה שישראל היא צד להם מגלה כי ברבים מהם כלולות דרישות המתייחסות למיקום הגאוגרפי שבו השתכללו יסודותיה של העבירה המהווה את עילת ההסגרה.
כך הוא סעיף 1 להסכם בדבר הסגרה הדדית של עבריינים בין ממשלת ישראל ובין ממשלת הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד הצפונית הקובע כתנאי להסגרה כי העבירה התבצעה בשטחה של המדינה המבקשת. ובלשון המקור:
"בעלי ההסכם מתחייבים להסגיר זה לזה, בנסיבות האמורות בהסכם זה, אנשים הנמצאים בשטח ארצו של הצד האחד והואשמו או הורשעו על עבירה מן העבירות המנויות בסעיף 3 שנעברה בשטח-ארצו של הצד האחר או שנעברה בלב ים בכלי שיט הרשום בשטח-ארצו של אותו צד אחר".
נדמה כי הוראה זו היא שריד לתפיסה הטריטוריאלית ה"צרה" שהייתה עד לאחרונה תפיסת היסוד במשפט האנגלי. במשך שנים ארוכות קבעה הגישה השלטת בבריטניה כי
רק מעשה עבירה שעיקרו (“gist of the offence”) אירע על אדמה בריטית מקים תחולה לדין הפלילי המקומי. זאת, אפילו מדובר בעבירות אשר מטבען הן חוצות גבולות. יסודה של תפיסה זו, המכונה בבריטניה ה-“Last Act rule”, ובשמה האחר -“Terminatory theory”, הוא בפרשת The Queen v. Ellis [1899] [113], ומשנה תוקף ניתן לה בפסק הדין בעניין Regina v. Harden [1963] [114]. היא צמצמה עד מאוד את הנכונות להחיל את הדין האנגלי על מעשים שנעשו מחוץ לבריטניה והניחה כקביעת יסוד כי ענייניה של המדינה מסתיימים במקום שבו ניצבים גבולותיה הפיזיים.