נוכח הפער בין תוצאתה לבין מציאות החיים המשתנה נמתחה על גישה זו ביקורת בפסיקה ובספרות המשפטית (ראו: דברי השופט Rose בפסק-הדין בעניןR. v. Smith [1996] [115] וכן L. Hall “Territorial Jurisdiction and the Criminal Law” [147];
L. Collins Fraudulent Conduct [142], at p. 258). אף פרופ' פלר ביקר גישה זו:
"לפי גישה זו, למימד 'מיקום העבירה' תפקיד מצומצם עד כדי כך, שהוא יוצר מושג ad hoc של 'פליליות לצרכי הסגרה' - לעומת הפליליות הרגילה והאמיתית - שצומחת מזיקת העבירה למדינה, אף כשהיא אקסטרא-טריטוריאלית. אמנם, גישה זו היתה פעם נהוגה לשם הקניית פליליות בדרך כלל, שכן הבדידות וההבדלות של חיי כל מדינה השתקפו גם בכך שרק מה שהתרחש בתוך שטח ריבונותה היה ראוי לענין ולתגובה... [אך היא] שריד מהימים שבהם תחולת החוק הפלילי היתה טריטוריאלית בלבד; לכן אבד עליה הכלח" (פלר דיני ההסגרה [125], בעמ' 187; ההדגשה שלי - א' א' ל').
והדגים פרופ' פלר:
"אם, למשל, יתבצע מעשה שוד או חבלה נגד סוכנות 'אל-על' במדינה כלשהי והפושעים יימלטו לאנגליה, אמנת ההסגרה עם בריטניה הגדולה תשלול כל בקשה להסגרתם לישראל, כי רק המדינה שבשטחה בוצעה העבירה זכאית לקבל את הפושעים" (שם).
והנה, בשנים האחרונות מתחוור כי הדין האנגלי מבקש להתנער מגישה מצמצמת זו. ראשית, באשר לחלק מסוגי העבירות נקבעה בחקיקה ראשית גישה מרחיבה בעניין התחולה (ראו Criminal Justice Act, 1993, שנכנסה לתוקפה בשנת 1999). שנית, וזה העיקר, הפסיקה האנגלית הכירה לאחרונה ביכולת ליישם גישה מרחיבה אף בלא קשר לסוג העבירה שבו מדובר. כוונתי היא לפסק דינו של בית המשפט לערעורים מחודש
מרס 2004, בפרשתRegina v. Smith (Wallace Duncan) (No. 4) [2004] [116] . באותו עניין קבע הלורד Woolf כי ניתן להכיר בכלל תחולה, פרי פיתוחה של הפסיקה, שאינו שואב רק ממקום התרחשותו של "לב" העבירה, אלא מתייחס, בין היתר, גם למקום שבו צמחו תוצאותיה.
מכל מקום, בכל הנוגע לעבירות של קשירת קשר החיל הדין הבריטי גם קודם לכן גישה שונה מגישת ה-“Last Act rule”. אומץ עיקרון המקביל לזיקה הטריטוריאלית ה"רחבה", ולפיו תחולת הדין הולכת אחר המקום שבו צמחה השפעת הקשר (ראו: Regina v. Doot [1973] [117], at pp. 816, 818; Liangsiriprasert v. United States Government [1990] [118]; Regina v. Sansom [1991] [119]).
- עיון באמנת ההסגרה בין מדינת ישראל לצרפת מגלה "הגבלה טריטוריאלית" מסוג אחר. סעיף 7(1) לאמנה מוציא מיחסי ההסגרה בין המדינות מקרים שבהם העבירה אירעה בתחומי המדינה המתבקשת. ביסודה של הוראה זו מונחת ההשקפה כי במצב שבו התבצעה העבירה בשטחה של המדינה המתבקשת, מוקנה מעמד של בכורה לתחולתם, על בסיס טריטוריאלי, של דיני מדינה זו.
- מעברו האחר של המתרס מצויות אמנות שבהן מתוך רצון להגביר את שיתוף הפעולה הבין-לאומי הורחבו יחסי ההסגרה כך שיכללו גם מצבים שבהם בוצעה העבירה כולה מחוץ לטריטוריה של המדינה המבקשת. כזה הוא הסכם ההסגרה בין ישראל לארצות הברית. סעיף 1 לאמנת ההסגרה בין המדינות קובע:
"כל אחת מבעלות האמנה מסכימה, בתנאים ובנסיבות שנקבעו באמנה זו, על הסגרה הדדית של בני-אדם הנמצאים בשטח ארצו של הצד האחר ושהואשמו או הורשעו על עבירה מן העבירות המנויות בסעיף 2 לאמנה זו, שנעברה בתחומי השיפוט הטריטוריאלי של הצד האחר, או מחוץ לתחומים אלה בתנאים המפורשים בסעיף 3 לאמנה זו".