סעיף 3 לאמנה קובע:
"נעברה העבירה מחוץ לתחומי השיפוט הטריטוריאלי של הצד המבקש, אין חובת ההסגרה חלה אלא אם בדיני הצד המתבקש נקבע עונש על אותה עבירה שנעברה בנסיבות דומות".
הנה כי כן, ישראל וארצות הברית ביקשו להרחיב את קשת המצבים שבהם ניתן לפתוח בהליכי הסגרתם של עבריינים מתחומיה של האחת אל חברתה גם למקרים שבהם עבירת ההסגרה התבצעה מחוץ לגבולותיה של המדינה המבקשת, ובלבד שאילו הייתה המדינה המתבקשת עומדת בנעליה של המדינה המבקשת, היו גם דיני העונשין שלה חלים על המעשה.
בזוכרנו את שנאמר על הכללים המתווים את תחולתם של דיני העונשין בשיטה האמריקנית, מתחוורים שורשיו של ההבדל בין האמנה שבין ישראל לארצות הברית לאמנות האחרות שהוזכרו. על יחסי ההסגרה שבין ארצות הברית לבין ישראל חולשת העמדה כי ניתן וראוי להרחיב את תחולת הדין הפלילי גם אל מחוץ לתחומה הגאוגרפי של המדינה המבקשת באותם מקרים שבהם קיימת זיקה מובהקת בינה לבין מעשה העבירה.
הדדיות ביחסי ההסגרה
- סוגיית ההסגרה קשורה בטבורה ברעיון ההדדיות, ולפיו מקום שבו מדינה א' הסכימה, בנסיבות המתאימות, להסגיר למדינה ב' אדם שאותו חפצה האחרונה להעמיד לדין, כי אז גדלים הסיכויים כי משיתהפכו היוצרות תסכים גם מדינה ב' לבצע הסגרה כאמור, אף שאין מוטלת עליה חובה שבדין לעשות כן (פרשת פסחוביץ [14], בעמ' 452). עניינה של המדינה המתבקשת הוא כי בבוא העת לא תישלל ממנה האפשרות להחיל את דיני העונשין שלה על עבירות אשר תחושת הצדק וההיגיון הישר מחייבים כי היא שתעמיד לדין בגינן תוך יישום משפטה ועקרונות היסוד שלה, לרבות עניינה כי מי שנמלט מאימת דיניה יושב לתחומה לצורך מיצוי הדין עמו. עמדו על כךBassiouni
ו-Wise:
“Each state has an interest in getting back fugitives from its own law who flee to a foreign country. But to secure their return on a regular basis, a state is likely to have to agree to extradite in its own turn. This is the main motive for concluding extradition treaties” (Bassiouni and Wise supra [141], at p. 37).
לעקרון ההדדיות משקל רב עד מאוד. הוא מרכיב חשוב ביכולתה של מדינה לכלכל את צעדיה. יש בו יסוד סינרגטי המעצים את כוחן של מדינות הפועלות בצוותא כנגד
פשיעה. הוא מבטיח את המשכה של פעילות משותפת זו. והוא יסוד מוסד ביכולת לקיים יחסים בילטרליים, ובלשונו של השופט מצא: